במשך חמישה ימים וחמישה לילות פסענו תחת חרמש הירח. עיתים היה השק כבד, עיתים חמת-המים דלילה, עיתים החולות הטריפו בגוונים משלהבים של צהוב ואדום וחום והעין נחרכה. לאן אנחנו פוסעים, העזתי אז לשאול. אל המקור הממשי, ענה אבי. אל המעיין החי ממנו כל להט וזמר ופציחה. אל גולת הזהב שאין קץ לחשקה. אל הלב האנושי האלוהי הפועם, אל כיווץ הרגש הרושף עד עצמות, אל האמת הנוראה שמנקרת כסכין, אל הרוח החיה שבאופני כל שיר וזמר והגות-לב שבעולם. לשם.
יום אחד חבר שלי הרים מכחול וצייר את השמיים. עד אז הוא היה ילד רגיל לחלוטין, אולי קצת מופנם, אולי קצת רטוב בלילות, אולי עם צל על הפנים. פשוט הרים מכחול סטנדרטי ויצר את יצירת המופת הזאת של החיים. כולנו עמדנו נפעמים ומחאנו לו כפיים, אבל כמו בלי לשים לב הוא צייר גם את הארץ, ואת גן העדן, ואת האופק הנצחי, ולבסוף צייר פרפר קטן ונחמד, רק בשבילי.
וחבר אחר, שיום אחד התלונן על כאבים בחזה והובהל לבית חולים ואמרו לו, זה הריון, יש לך תינוק שם בפנים. והוא הסתובב איתו בלב ככה, תשעה חודשים, הסתובב עם חיים מפעמים בתוך ליבו, חיים אחרים. ואחרי תשעה חודשים ראינו ניצנים בוקעים לו מבין חדרי בית החזה והוא צרח והתפתל בכאבים, והתקשרנו לאמבולנס אבל משהו כבר הנץ ופרץ החוצה והיו אלה כנפיים, כנפי עיט מהממות בתריסר מיליון גוונים, והוא דאה הרחק מעל הגימנסיום והגביה עוף אל השחקים.
חולות המדבר, שיירות גמלים עוברים, נוודים דוברי שפות מסולסלות חולפים על פנינו. אלף עננים בשמים, בבלי-ספור צורות וגוונים. שמים גדולים, אלוהים גדולים כל כך. שאלתי את אבא מניין באים העננים. הוא השיב לי, יש מקום אחד שהוא עדיין חופשי לחלוטין.
ואבא אמר לי: לי היה חבר שהיה מדען אצילי, אבל כל הקהילה המדעית דחתה את דעותיו. הוא טען שהארץ לא מסתובבת סביב השמש, גם לא עומדת קבועה במקומה במרכז היקום, אלא טסה קדימה כמו קליע בליסטי לעבר יעד לא נודע. הכול מוכיח זאת, טען: הקצב הלא-ניתן-למעקב של שינויים טכנולוגיים, הקצב המסחרחר של חילופים פוליטיים, טיסת המחשבות של כל יחיד, מיליארד פגישות אקראיות בכל סמטה בכל כיוון, אידיאלוגיות מתנגשות ומתחלפות, ספרים מודפסים מהר מקצב הקריאה. הכול רץ לקראת משהו, הכול שועט בקצב מסחרר, לקראת מה, זאת לא ידע, לקראת משהו שהוא גדול מכדי להביע בכלים האלו, לקראת משהו שכל אלו הם רק כלים לעומתו, לקראת משהו שאסור לקרוא בשמו, שאם נקרא רק נפגום, לקראת משהו שאפשר רק לצעוק ללא קול.
ולי היה חבר שרצה לצאת מתוך הגוף שלו, מחוץ לכל המוחשות המגבילה הזאת, של להיות, של לנשום. הוא רצה להיפתח, לחרוג מהאופציה הזאת, האחת והיחידה. אז הוא הלך והתאמן בריצה לרוחק, קרע מרחקים של עשרים אלף מיל, עבר בגפו את מהירות הקול, את מהירות החוש, את מהירות הזמן, ולבסוף הוריד מוט בגופו לקפיצה אדירה, אבל הרוח שלו עלתה בקפיצה
הזאת כל כך גבוה שהיא פרצה את כל הגופים הנעולים, והוא סוף סוף יצא. ולי עצמי היה בבית הספר שיעור ציור, וקדירה גדולה של צבע נוזלי שממנה לקחנו את החומר לציורים. ופעם אחת, מתוך קונדסות גרידא, התגנבנו שניים אל הכיתה והטנו את הקדירה על צידה. כמעט שנתפסנו בדרך, חי נפשי, היה צורך בחכמה ובזריזות ובערמומיות רבה, אבל הטנו את הקדירה הזאת על צידה, הטנו אותה, והצבע נשפך והתפלש ושרה על המון ברושים ואורנים ונוריות, על המון חתולי רחוב בלי בית ושוטרי תנועה עגמומיים, על המון בתי קפה וזוגות מאוהבים וזוגות מאוכזבים. והכול נספג מן השמן העמוק הזה, הכול קיבל גוונים פי אלף, הכול העמיק פתאום בעושר וצללים. ואלף אסירים יצאו אז לחופשי, ואלף חיגרים פצחו במחול, ואלף סגורים למדו לכתוב ולדבר, ממש כאילו ביקר ממש כאן הלב האלוהי האנושי הפועם.
הלב הזה פעם בי פעם, סיפר אז אבי, על שורות כחולות במחברת אבודה. לא עצרה ידי והשורות הסתלסלו ונכתבו והמשיכו, והשורות החלו לצעוק. כשהוא מכה בך הכול חי פתאום. מחשבות מתות מקבלות פנים, אנשים זרים נשטפים בזהב, עור הבשר בי מתעורר מתעורר, הכול פורח ועולה. רק לרגע אחד, ושוב כבה.
החולות נושמים עכשיו, ולגווניהם אין מילה ויופי. האוויר עצמו דחוס, לוהט, כמעט מדָבר. חוק הכבידה העריץ מאבד משמעותו, חוקי הזמן והחיים מתגמדים למימדיהם המקוריים. אנחנו קרובים, אומר אבא, אנחנו קרובים.
