רק עץ

הִיא אוֹמֶרֶת לִי קוֹל מִתּוֹכִי צוֹעֵק כְּתוֹב! 

הַנֶּפֶשׁ מִשְׁתַבְּלֶלֶת אוֹסֶרֶת עַצְמָהּ בְּתוֹךְ עַצְמָהּ הַפֶּה מָלֵא אֵפֶר כְּמוֹ שֶׁהִיא צִוְּתָה וְהִיא אוֹמֶרֶת כְּתוֹב! 

יָדַי רָטְטוּ כְּשֶׁהֵרַמְתִּי אֶת הָעֵט. הָעֵט הַזֶּה הוּא חֶרֶב יַחְקֹק נֶצַח בָּאֵפֶר. 

הַנֶּפֶשׁ מְמָאֶנֶת לְדַבֵּר וְכוֹפָה נִדְחֶפֶת לְדַבֵּר אוֹמֶרֶת לִי צוֹעֶקֶת נוֹאֶקֶת כְּתוֹב, כְּתוֺב, 

עַכְשָׁו הַכֹּל מוּנָח, הַקּוֹל עוֹלֶה מִתּוֹךְ הָאֵפֶר, הַקּוֹל אֲשֶׁר אָמַרְנוּ שֶׁיַּצְמִיחַ רְקִיעִים 

עַתָּה טַפִּיל-הַקּוֹצִים שֶׁסְּבִיב אֵלֶּה נִכְרָך יָנוּחַ, רַק לֵךָ בְּנִי וְרַק לִי היא עֲטֶרֶת הַחוֹחִים. 

כְּגֶזַע-עֵץ אַתְּ אִמִּי, אָחוֹת, כַּלָּה, כַּלָּה אֶל אֵל-שַׁדַּי שֶׁיִּפְרַח בַּרְקִיעִים. 

אַל תֹּאמַר הַזְנֵחַ, אַל תֹּאמַר הָכֵן, כְּתוֺב לִי וַחֲקֹק אֶת אֲשֶׁר שְׁמׅי בַּרְקִיעִים. 

צׅפּוֹר אַחַת יוֹנָה תַּמָּה פּוֹרַחַת מִן הָאֵפֶר. צִפּוֹר אַחַת שֶׁדָּם כְּנָפָהּ הוּא דָּם לִבִּי הַזָּב. 

מִי יִתְּנֵנִי שׁוֹפָר אֵלַיִךְ אִמָּא, קוֹל פֶּה חִתּוּךְ לָשׁוֹן וּמַעַשׂ לַהַט מְשֻׁלְהָב. 

אַתְּ שֶׁאַתְּ אִלֶּמֶת, אַתְּ שֶׁפִּיךְ מָלֵא עָפָר, שֶׁפִּיךְ מָלֵא הוּא פִּיחַ מֵאֵפֶר כִּבְשָנִים 

עֲטוּפָה נִימָה שֶׁל פְּלַסְטִיק, קְשוּרַת-פֶּה בִּגְלַל עִתּוֹן, כְּמוֹ 

שַׁרְשֶׁרֶת הָאוֹזֶקֶת עֲקֵבֶךְ אֶל עוֹל שָנִים – 

אַתָּה אוֹמֵר שַׁרְשֶׁרֶת – אוֹ אֵינָהּ אֶלָּא פְּרִיחָה 

אוֹ אֶלָּא שִׁיבָתָהּ שֶׁל אִמֵּנוּ אֶל אַרְצָהּ 

(אוֹ אֶלָּא שִׁיבָתָהּ שֶׁל בְּדַל-אִמֵּנוּ לִתְחִיָּה).

 אַתָּה אוֹמֵר תְּחִיָּה  – אַךְ אָחוּז בָּהּ צֵל הַמָּוֶת! 

אַךְ רְאֵה נָא וּרְאֵה מָה רַבּוּ אִצְטְרֻבָּלִים 

כְּכוֹכָבִים מְפֻזָּרִים עַל פְּנֵי כָּל שְׁבִיל עֲלֵי כָּל קֶרֶת 

כְּגַרְגִּירֵי אֵפֶר עַל כָּל מַיִם – 

פֵּרוּרֵי אֵפֶר-יַהֲלוֹמִים. 

מָה אֲעִידֵךְ וּמָה אֲדַמֶּה לָךְ הַכֹּל-יְרוּשָׁלַיִם 

מָה אֹמַר לָךְ וַאֲנַחֲמֵךְ עֲטֶרֶת הַכַּלָּה 

כָּ א ן אֵין זוֹכְרִים אוֹתָךְ וְאֵין יוֹדְעִים שְׁמוֹתַיִךְ 

כָּאן אֵין שֶׁיָּשִׂים אוֹתָךְ עַל כֵּס הַנְּסִיכָה. 

תַּחְלוּאַיִךְ זוֹעֲקִים מִקּוֹל הָמוֹן בְּרַחַש 

מִמֵצַר הַהִתְעַלְּמוּת שֶׁאַתְּ נֶחְנֶקֶתְ בַּת-מַלְכָּה. 

תַּחְלוּאַיִךְ צוֹעֲקִים וְאָנוּ מְקַבְּלִים אוֹתָם 

אַבִּירֵי גַּרְגִּירֵי-חוֹל, אִצְטְרֻבָּלַיִךְ בַּת-מַלְכָּה. 

אַךְ מִי הוּא מֵאִתָּנוּ שֶׁאֵינֶנּוּ יָשֵׁן, שֶׁאֵינוֹ שַׁאֲנָן בְּחוֹרֵי רַעֲנַנּוּתוֹ חוֹשֵׁב שֶׁהוּא גַּרְגִּיר בַּלּוּט בַּרוּחַ עֵץ בּוֹדֵד 

מְגַמְגֵּם וּמִסְתַּקְרֵן וְלֹא יוֹדֵע – 

אַתְּ שֶׁלּוֹ. 

אַךְ מִי הוּא מֵאִתָּנוּ שֶׁיִּשָּׂא אֶת הוֹד סִבְלֵךְ 

וִיקַנֵּח דַּם-לִבֵּךְ בְּלֵב הַדָּם שֶׁהוּא נוֹתֵן 

כִּי כְּבָר יֵדַע הוּא כִּי אַךְ לָךְ הוּא 

רַק תָּא בְּרִקְמָתֵך – 

וּמִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא שֶׁיָּחִישׁ אֶת גוֹאָלֵךְ 

מֵהַנָּהָר הָרָדִיקָלִי יְסוֹד-הַבַּעַל בָּךְ פּוֹעֵם

 מֵהַנָּהָר הָרָדִיקָלִי אוֹר כּוֹתֵש בְּסֵתֶרֺ-גּוֹ – 

שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹד תִּצְמַח מֻבְטָח-תַּפְצִיחַ יְשׁוּעָה! 

שֶׁמִּמֶּנּוּ הִיא פּוֹצַחַת בְּסֵתֶר-פֶּתֶר כָּל שָׁעָה, 

שָׁם אַתְּ חַיָּה עוֹד לַנֶּצַח – 

שָׁם הָרׅיק תְפָסֵךְ לֹא-עוֹד... 

וּמִי הוּא זֶה וְאֵיזֶה הוּא אֲשֶׁר יִקְרַב וְלֹא נִקְרָא, 

לִהְיוֹת נֶאֱמַן-רוּחַ לַחֲפֹן בְּכַּף מֵי יְּשׁוּעָה, 

לְרַפְּאֵךְ אַתְּ בַּת אֵם מֶלֶךְ אֱלֹהִימִית אָחוֹת כַּלָּה 

לְהַשְׁקוֹתֵךְ לְטַהֲרֵךְ מִמֵּי-הָרַעַל מֵי סוֹטָה, 

שֶיְּדַבֵּר אֶל לֵב-הַסֶּלַע, וְעוֹד יַרְהִיב לְהַאֲמִין 

וְעוֹד יָעֵז, וְעוֹד יַצְמִיחַ לָךְ מִשָּׁם לׅרְפוּאָה? 

מִי יְרַפֵּא בְּרַחֲמִים אֶת בָּנַיִךְ לְחַיֵּט אוֹתָם כֻּלָּם בַּחֲזָרָה, 

מִי יִתֵּן לָאַהֲבָה חַיָּיו לִמְשֹׁךְ עוֹד וְאוֹר מִן הָאַהֲבָה, 

מִי יַשְׁכִּין אוֹתָךְ עַל הוֹד כִּסְּאֵךְ לְעֵדֶן מְלוּכָה, 

מִי יְרַפֵּא אֶת לְבָבֵנוּ שֶׁשֵּׁם אֱמֶת עוֹד לֹא יָדַע, וְ

לֹא יִשְׁתַּגֵּע, 

וְלֹא יִמְעַד מֵעֹמֶס הַמַּשָּׂא... 

הֲתִרְצִי בְּסֵתֶר-לַיִל אִצְטְרֻבָּל אֶחָד שֶׁלִּי – 

לִהְיוֹת לָךְ לְשׁוֹשְׁבִין עֲדֵי תִּקְוָה? 

שחר פרידמן, אב תשע"ט