מאמר זה מציע כי חזרה מעודכנת לתפיסה רוחנית היא המזור והמפתח לבעיות המאה ה-21
נכתב בשיתוף פעולה עם תומר שליש
אנחנו חיים בעולם מורכב ומלא בבעיות.
נראה שהמאה העשרים ואחת – המאה שידעה יותר מכל קודמותיה שפע כלכלי, תרבותי ואינטלקטואלי – היא מאה שגם מאופיינת יותר מכל קודמותיה בחרדה ובתחושה של חוסר יציבות בסיסית. המוטיב של האפוקליפסה והתחושה של "סוף העולם" נהיו שגורים מאוד בתרבות ובשיח הפופולרי. אנשים נמנעים מלהביא ילדים לעולם שהם מרגישים שהוא מתדרדר ובלתי-צפוי. האנושות מתמודדת עם אתגרים רבים יותר, קטלניים יותר ומורכבים יותר מאשר אי פעם בעבר, אולם רבים מרגישים כי המנהיגים העכשוויים הם אנשים הראויים פחות מאי פעם להתמודד איתם בצורה הראויה.
נראה שאין צורך לפרט את הבעיות. כולנו חיים איתם ביומיום, ובודאי שאנחנו חיים איתם אם אנחנו מחוברים לחדשות או לרשתות החברתיות. כדור הארץ מתחמם. זנים רבים נכחדים[1], ואזורים שלמים נעשים בלתי ראויים לחיים סבירים[2]. הסדר העולמי הפוליטי, שהיה יציב פחות או יותר במשך עשורים רבים, מתערער, ואנחנו רואים שוב מלחמות אלימות מסגנון שהיו זמנים שהרגשנו שהן עברו מן העולם.[3] מהגרים רבים מהעולם השני והשלישי מאבדים את ביתם, ומציפים את המערב.[4] דבר זה מעמיד את אלו בדילמה מוסרית ובסכנה תרבותית וחברתית. יחד עם השפע ההולך ומתפשט, הפערים בין העשירים ביותר לבין כל היתר מקצין.[5] דיכאון, חרדה, ADHD ומחלות נפש אחרות נהיו הנורמה.[6] זוהי סכנה קיומית ממשית – היא לא רק נוטלת את הטעם לחיות, אלא יכולות גם ליטול מאנשים את החיים עצמם.[7] המדיה החברתית מקטבת את החברה,[8] ומשטיחה את ולות החברתיות לאוריינות, לאורך-רוח, לעומק ולחשיבה ביקורתית.[9] במדינות רבות עולה המגמה המעין-פשיסטית, עד כדי גזענות, התלהמות, קסנופוביה ודלדלול תרבותי. במקביל מתקיים מישטור שיח פרוגרסיבי שיש שיאמרו שהוא פשיסטי בעצמו. המשפחה במשבר.[10] משמעות הדבר היא שילדים רבים נולדים לעולם בלי מערכת רגשית שתחזיק אותם. הטכנולוגיה החדשה, הבינה המלאכותית, מאיימת לשנות את העולם בדרכים שגם המומחים העולמיים לתחומה מודים שבלתי אפשרי לנו לצפות.[11] בעולם גלובלי הכול קשור בכול, ומהסיבה הזאת בדיוק ערעור קטן בחלק אחד יכול לערער מערכות שלמות, והמערכת בכללה היא בלתי יציבה. האם ייתכן שדווקא תנועה לקראת תפיסת עולם רוחנית – שבדרך כלל מזוהה עם כיוונים א-פוליטיים או תלושים – היא השורש לריפוי של מצבנו?
יש שיאמרו שהשורש לבעיות השונות של העולם המודרני הוא הקפיטליזם. ככה זה נראה: הייצור התעשייתי המוגזם והאסטרונומי, תוצר הצורך הקפיטליסטי בהתקדמות ובצמיחה בלתי פוסקת, מדלל את משאבי הטבע והורס בתי גידול, בעוד שהפליטה התעשייתית ושאריות הייצור המיותרות הרבות יוצרות זיהום. אולם הרווחים אינם מחולקים בשווה; הרווחים העיקריים הולכים אל אחוזון מצומצם ההולך וצובר עוד ועוד, בעוד שהאדם הפשוט – במערב – נאלץ למכור את חייו עבור עבודה המנוכרת למהותו ולרצונו – ובעולם השלישי אולי אף בתנאי עבדות. אותו קפיטליזם וקשרי הון-שלטון מאפשרים לחברות גדולות ולקורפרציות לפעול או לשמר מצבים המנוגדים לטובה הציבורית עבור האינטרסים הצרים שלהם-עצמם. הגלובליזם והגבולות הפתוחים של הסחר, בעולם שאינו גלובלי לאמיתו אלא מפיץ את התרבות האמריקאית השלטת, יצר השטחה תרבותית שניתקה אנשים מהמסורות ומהקהילות שלהם, ובדידות וניכור קטסטרופליים אצל היחיד. אותה ההשטחה והאיחוד גם יצרה ריאקציה שמרנית, בדלנית ואגרסיבית.
ההגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר קובעת שאנחנו חיים בעולם של סימולציה. לא תמיד יהיה קשר בין העטיפה לבין המוצר; העטיפה, החזית הנראית לעין, היא ניפוח אסתטי מוקצן שלו, ניפוח שמטרתו לתקשר עם הדמיונות והיצרים והפנטזיות שלנו וכן ליצור כאלה. אנחנו חיים בעולם שכולו סימולוציות, בודאי שכעת בעידן הפייק ניוז. הריחוק בין היצרן ללקוח מבסס ניכור ואינסטרומנטליות, ממש כשם הריחוק שלנו מהחיות שאת בשרם אנחנו אוכלים מאשר הפקת בשר בסדר גודל תעשייתי, על חשבון המוסריות הפשוטה ביותר.
הכול קשור בכול, ובמערכות רבות כל כך אנחנו רואים התנהלות קלוקלת, לא יעילה, לא מוסרית, לא אנושית.
אולם אם נאמר את האמת, אין חלופה ממשית לקפיטליזם. אין כרגע בנמצא הצעה ריאלית לשיטה אחרת. הניסיונות הממשיים השונים ליישם מדיניות סוציאליסטית הובילו רק ליותר טירנות, חוסר אנושיות וכשלים התנהלותיים. התיאוריה הביקורתית המרקסיסטית היא כלי מושחז ויעיל ביותר בהצבעה על הבעיות הקיימות ב"שיטה", אולם קשה להציע פתרונות או חלופות לבעיות אלה. הקפיטליזם הוא דבר נוראי, אולם הוא גם הדבר הטוב ביותר שאפשר להציע. העולם שלנו הוא מסוכן ואפל, אולם הוא גם הרוע המועט ביותר שידעה האנושות בשנות קיומה. נראה שהוא כאן כדי להישאר. אם כך נראה שהפתרונות לא יבואו מהחלפה כוללת ויסודית של השיטה הכלכלית והפוליטית.
השיטה היא רק שיטה; היא נוגעת לכסף ולמספרים, ושם היא הוכיחה את כוחה ואת יעילותה לאורך השנים. התיקונים שצריכים להיעשות הם תיקונים מקומיים, אמנם רבים מאוד ומגוונים. אולם הבסיס לכל השינויים האלה הוא שינוי תפיסתי. שינויים חקיקתיים, משפטיים ומדיניים, שינויים במבנים ארגוניים, בקודים אתיים וכו', הם בסופו של דבר נגזרת של תפיסות וערכים, של שינויים תרבותיים. אם המעשה מקדים את ההכנה ואת המחשבה, מתוך תפיסה מהפכנית, התוצר הלא-בשל יוצר נזקים חדשים. המקור של הריפוי של העולם הוא העמקה, הפצה וחילחול של תפיסת-עולם אחרת, חכמה יותר, עדינה יותר, מכלולית-הוליסטית ואתית.
אני מבקש לטעון כי השורש של השינוי הזה הוא בתנועה לקראת תפיסת עולם רוחנית. התפיסה החדשה כבר קיימת, ומדוברת אצל מאות אלפים. אולם היא לוקה לעיתים קרובות בניתוק ובנאיביות; יש לה עוד דרך לעשות עד שתחלחל למיינסטרים, ועד שתגיע לשכבות מקבלי ההחלטות ותדע איך לכונן שינוי ממשי בעולם החומרי-חברתי. כאמור, הקפיטליזם אינו השורש העמוק ביותר של המבוכה המודרניסטית. קפיטליזם הוא שיטה בלבד, והשורש הרעיוני שלה עמוק יותר. שורש העניין הוא התפיסה החילונית המטריאליסטית בעצמה.
המטריאליזם (או הנטורליזם) קובע שאין שום דבר מלבד החומר הנראה לעין, וכופר בכל יסוד שניתן לכנות אותו רוחני או נשמתי. אולם מכיוון שהמשמעות קשורה לנשמה, משמעות הדבר היא שאין לשום דבר ערך מהותי, אלא אולי לכל היותר ערך תועלתי. למילה "מטריאליזם" יש משמעות פילוסופית כאמור לעיל, אולם יש לה גם משמעות ערכית: ראיית ערך החיים אך ורק בצבירה של טובין חומריים. במצב שכזה, כל שנותר לעשות הוא לספק ולתגבר יצרים בסיסיים, או לצבור עוד ועוד ערך חיצוני מתוך תפיסה של אינרציה. הריקנות הרגשית והאקיזסטנציאליסטית הנובעת מזה היא מתבקשת. כך גם תחושת הזיוף, חוסר האותנטיות והנטיה לריצוי חברתי. אולם גם חוסר מוסריות וחוסר אנושיות נובעים מכך, והמערב המודרני-המחולן לוקה בהם עם כל יומרתו לזכויות האדם.
זכויות האדם, הרעיון שכל אדם נברא בצלם (גם אם לא, חלילה, בצלם אלוקים), ערכי החירות, השיוויון וכבוד הפרט, הם הדגל המוסרי של המערב. הם הבסיס של התיאוריה האתית שלו, והם גם ההצדקה האידיאולוגית לשליטתו. בארצות ליברליות ערכי כבוד האדם נישאים בהישמעות כמו-דתית; הם הדבר האחרון שנותר לאחר "מות האל". אולם יש לדייק – זהו פאתוס כמו דתי בלבד. אין בו עוצמה, רגש, רגליוזיות, הערה של הדמיון ויכולת הנעה לפעולה כמו שיש לרעיונות דתיים בכל מסורת מצויה. זאת מכיוון שהוא לא נשען על יסודות אונטולוגיים ממשיים, ואדרבה, התפיסה המטריאליסטית של המערב סותרת אותו בהדיא. אם לא קיימת נשמה, אין לשום דבר משמעות וערך. אין אפליה בין אטומים אלה לאטומים אלה. בתפיסה הביולוגית דרוויניסטית, האדם הוא רק מקרה-דוגמה של החי והצומח, והם בתורם רק מקרה-דוגמה של ארגון וכימיה. ה"חופש" הליברלי אינו רק עידוד של האדם לחיות לפי ערכים אמיתיים – מכיוון שאין ערכים אמיתיים – אלא עמידה על זכותו של הפרט לעשות ככל העולה על רוחו. ה"אדם" הוא גולת הכותרת של הפילוסופיה ההומניסטית המערבית. אולם אדם זה אינו קיים.[12] כתוצאה מכך, המימוש של זכויות האדם במערב הוא רפוי, חלקי ואגבי.[13] דוגמה אחת מני רבות לכך היא העידוד (ולא רק האיפשור) להמתות חסד אצל אנשים מעטי יכולת. ערך החיים, במערך הזכויות של ההגות הליברלית הקלסית הוא העליון שבכל זכויות האדם, אינו נתפס כערך בעל קדושה ומחייב. התפיסה העולה מכאן היא שאין ערכים או מחויבויות ממשיות בעולם, אלא תחושה כללית של אדישות ואפתיות והצורך "להסתדר" בתוך העולם שנזרקנו אליו.
איננו טוענים שאין במערב שום אמונה בזכויות האדם, אלא שאין לתפיסה הזאת העוצמה הנדרשת, בודאי שלא זו הנדרשת לעמוד בפני גלגלי הכלכלה וההון, מכיוון שהאמונה בערכים ההומניסטיים היא אמונה חצויה ולא אמונה ממשית. אמונה בקדושת חיי האדם וחירותו כאינדיבידואל מחייבת קודם כול אמונה ותפיסה של קדושה באופן כללי. אמונה ברוח האדם מתחייבת אך ורק מתוך אמונה ברוח.
זה לא שלמטריאליזם לא היה את מקומו. התפיסה העקרונית הזאת איפשר את המהפכה התעשייתית והקפיטליזם, שהוציאו את העולם מעוני ומרעב לתרבות של שפע בלתי נתפס. הוא איפשר את השיטה המדעית, שהרחיבה את הידע וההבנה שלנו אל מעבר למה שחשבנו שאפשרי. והוא איפשר ריחוק וכיהוי של האינטנסיביות הדתית, שאיפשרה לחיי האדם לצמוח גם ב"צל" של אלוקים ולא ישירות תחת חסותו, מה שאיפשר לנו קשר מאוזן ובריא יותר.[14] אולם היום אנחנו כבר בשלב שבו שומה עלינו לזהות גם את החסרונות והסכנות שבמהלכים האלה ולהתקדם מהם הלאה לתפיסה שלמה יותר.
המטריאליזם הוא תפיסה שוללת: הוא מתיימר לומר לא רק מה יש, אלא גם מה אין. זהו צעד לא לגיטימי מבחינה פילוסופית. כיצד ניתן לטעון בודאות שדבר מה איננו קיים גם אם תפיסה חומרית יכולה להסביר תשעים ותשע אחוז מהתופעות או אפילו את כל התופעות כולן, אין בכך בכדי לשלול את קיומו של מה שמעבר לחומר. אדרבה, הנחת-העבודה של המדע המטריאליסטי, לפיו הוא מתייחס רק לתועפות הניתנות לחיזוי אובייקטיבי ומסביר אותם רק בדרכים הניתנות להיווכחות אובייקטבית, מוביל לכשל לולאתי שבו הוא יכול לראות מלכתחילה רק את מה שתחת תחום הראיה שלו, החומרי. הפרויקט המדעי נוקט בכך בצדק; זהו אכן תחומו הלגיטימי והמבורך של המדע המדויק. אולם לא כל מה שקיים הוא מדעי; והעובדה שדבר מסוים אינו "מדעי" או שאינו נופל תחת שדה הראיה והצורה המתודית הזאת, אין בה בכדי לשלול את קיומו האונטולוגי בשום פנים. נוסף על כך, אין בכוחו של המטריאליזם להסביר דווקא את התופעות החשובות, העקרוניות, המשמעותיות ומשנות החיים ביותר של בני אדם. הדתות והחוויות המיסטיות הן הדברים החשובים והעקרוניים ביותר עבור כל אדם שהתנסה בהן או שמחזיק בהן. אולם כדי להתייחס לתופעות האלה, תפיסת עולם מטריאלית תידרש להסבר נבוב ורדוקציוניסטית, שאינו עולה כלל בקנה אחד עם התופעה עצמה כפי שהיא קיימת בגוף ראשון עבור החווים אותה.
לעומת התפיסה המטריאליסטית, תפיסה רוחנית-ספיריטואליסטית קובעת כי ישנה נשמה ורוח, ממד חיוני אך בלתי-נראה הקיים בתוך ומעבר לכל תופעה ומחייה אותה.
נשמה זאת ניתנת להבנה כתודעה, מהות ואישיות. היא גם ניתנת להבנה כערך. לייחס ערך לדבר-מה פירושו להכיר באותו ממד חיובי ואובייקטיבי אך בלתי-ניתן-לרדוקציה שיש בו. יחוס של ערך הוא נגזרת של קדושה. הקדושה קיימת ברוח, ומכיוון שכל החיים הם נגזרת של הרוח, בכל דבר יש קדושה.[15]
אין כאן קריאה לחזרה לדת במודל של ימי הביניים או במודל של תיאוקרטיה מודרנית כלשהי. לדתות ולמסורת יש אמנם את מקומן בתוך הרעיון הרוחני הגבוה יותר, אבל ביסודו של דבר מדובר על שינוי כללי בעולם הרוח, ששואף דווקא למקום לא-מוגדר. יש הכרה ונוכחת איתנה של הרוח בתור המקור והפנימיות של כל הנבראים, אולם נעשה ניסיון כמה שיותר מועט לזהות אותה עם תבניות או להגדיר אותה. נראה שתפיסה הלא-מוגדרת ולא-מגדירה של האלוהות היא מדויקת יותר לאופיין של החוויות המיסטיות וגם של הפילוסופיה של הדת, והיא מאפשרת לדתות ולמסורות שונות לחיות בצילה. היא גם מאפשרת עולם דתי, רוחני, מוסרי ורווי משמעות שאינו נדרש למנגנוני הצמצום, הדיכוי והכפייה שמאפיינים תיאוקרטיה. באופן מעניין ואולי מפתיע, היא גם עולה בקנה אחד עם המשמעות הפנימית של הדת המקורית של המקרא.
נדגים כיצד תפיסה רוחנית יכולה להוות מפתח לראייה אחרת וממילא לפתרונות נקודתיים נכונים ובריאים יותר בסוגייה אחת – סביבתנות ואקולוגיה. אמנם זאת דוגמה אחת בלבד, ובמאמר רחב יותר היה ראוי להתייחס למכלול הנושאים שהובאו לעיל, אולם נראה שהיא גם דוגמה מרכזית שקשורה בטבורה לצורה הכלכלית והטכנולוגית הנוכחית וגם
משפיעה באופן ישיר או עקיף על רבים מהתחלואים האחרים של ההווה. לעיתים קרובות מדי השיח האקולוגי שאינו מונע מרוח נופל בשטחיות ובמבע חלקי. השטחיות הזאת מובילה גם להתנהלות לא מספיק מודעת. עשייה אקולוגית קשורה בהמון כשלים פנימיים, שכן לעיתים קרובות מה שמזוהה ביותר כ"ירוק" ואקולוגי אינו באמת מה שמועיל.[16]
הדבר נובע בין היתר מהמניעים החומריים של התנועה. הכרה רוחנית פירושה שימת לב, "שימו לב אל הנשמה". איכפתיות אמיתית תוליד בקשה להכרה והבנה, הכרה והבנה שיחפשו את הפתרונות האמיתיים והממשיים והמדויקים ולא רק יבקשו לייצר אמירה.
כאמור, הממשות של הקדושה והרוח הם הבסיס להתייחסות אמיתית לערך חיי האדם ולזכויות הפרט. אולם תפיסה כללית ומטוהרת של האלוקות, מהסוג שהצענו בפיסקה הקודמת, מאפשרת גם לראות את נוכחותה בכול. האדם אינו הדבר היחידי הנושא את הרוח. היא קיימת גם בצמחים, בעצים, בבעלי החיים, בפרטי הפרטים ובמרחבים של הקוסמוס; בנסיקות הרוח ובריק של השתיקה; בפניו האנושיות של האדם האחר ובפנימיות הכי פנימית של העצמי משמעות הדברים היא שכשם שיש לדבר על זכויות האדם, כך יש לדבר על זכויות החיים בכלל. תפיסה אקולוגית רוחנית לא יכולה להיות מונעת רק משיח חומרני. עליה להכיר באנימיזם, ברוח הקיימת בכל עלה וגבעול, בכל דבר. משמעות הדברים היא מחויבות טוטלית כלפי כל היש. אקולוגיה עמוקה קשורה אפוא בהתוועדות לתפיסת עולם רוחנית, אנימיסטית, כלפי הטבע והקיים בו.[17] ראיה בטבע וביצורי הטבע כישויות שיש להן זכויות וקדושה אינהרנטיות להן, ולא רק שיקולים של תועלת האדם ביחס אליהם.
אין כוונתנו לבטל כליל את היחודיות של מין האדם ואת מקומו בטבע. יחודיות זו עולה אפילו מעצם העובדה שהוא המין היחיד שהגיע לכאלה מרחקים והישגים שכעת מסכנים את כל השאר. תפיסות אקולוגיות עמוקות, לעיתים גם הרוחניות שבהן, נוטות לעיתים לריאקציוניזם, ולרצון לבטל כליל או לפחות לגנות את כלל התרבות והקידמה. אולם גם תנועות שכאלה נובעות לעיתים מבורות ומחוסר הכרה. תרבויות ילדיות ושבטיות שמהללים לפעמים בכיווני חשיבה כאלה לא היו תמיד יותר אקולוגיות, יותר שיוויוניות או יותר מחוברות לטבע.[18] במובנים רבים אנחנו חיים בעולם הטוב ביותר (או הכי פחות רע) שהיה אי פעם גם במובנים אקולוגיים, מוסריים ורוחניים. הכרה נכונה ומאוזנת תכיר את הישגי הקידמה ביחד עם ההכרה בכך שהיא מיצתה איזשהו שיא ושכעת יש להבין כיצד למתן ולעדכן אותה.
כאמור, המפתח לריפוי אתגרי העתיד נמצא בתפיסה הרוחנית, ותפיסות דתיות מן העבר ומן ההווה יכולות ואף מחוייבות לתת את חלקן בביטוי וביצירה שלה. אנו מאמינים כי לדת המקראית יש מקום מיוחד בכך, אולם לא רק היא; ניתן ללמוד מכל המסורות, ומהאל-מסורת שעומדת מעבר להן. גם בהקשר של הדיון הנוכחי, עשויה לבוא לעזרתנו שוב הדת היהודית המקראית.
בתפיסה המקראית, יש לאדם מקום מיוחד בטבע – אולם לא בשל היותו התכלית של הטבע. האדם נברא רק ביום השישי, כאשר לכל בריאה שקדמה לו היה את מקומה בפני עצמה (בראשית פרק א). ואילו התכלית מגיעה ביום השביעי, כאשר " וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב, א) והבריאה בכללה הושלמה ונכללה במנוחה ובקדושה. גם בסיפור השני שבספר בראשית (פרקים ב-ג), האדם נברא עבור הצמחים, שלא יכלו לצמוח כל עוד "וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (שם ב, ה). הוא הושם בגן עדן לא למען שלמותו ועינוגו, אלא כדי לעבוד את צמחי הגן: "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ " (שם ב, טו). האדם הוא שליט בטבע, אולם בתור גנן, אח גדול ואחראי. המודל הוא של "משנה למלך"; הבוס האמיתי הוא אלוהים. תפיסה כזאת מכוננת את מטרת האדם כשליט, שתפקידו אחריות ודאגה למכלול. אין הוא המרכז והמטרה, וממילא ההתערבות שלו בטבע אינה אמורה לשרת את טובתו הפרטית, אלא את הטבע בעצמו. האדם לפי התורה הוא יצור הנתון תמיד בבחינה מוסרית. הוא יצור חומרי, חייתי וביולוגי, ובה-בעת יצור הנושא תודעה הרכונה אל האין סוף. בשונה מאלוהים ומהישויות השמיימיות, הוא היחיד שיכול לממש את הערכים הנצחיים ב'שפיר ובשליא' של הממשות של החיים הבשריים. בתור שכזה, הוא יצור שכל שאר הנבראים תלויים בו. הוא עשוי לעלות וגם להתדרדר, ובעלייתו או בירידתו תלוי גם גורלם של שאר הנבראים. " כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" (תהילים ח, ז). מקומו המיוחד בטבע אינו מקנה לו זכות בלעדית: בהתדרדרותו הוא מסוגל להגיע לבאר שחת, שאליה לא מסוגלים שאר הנבראים. ולהפך, גנוזים בו מעלות ופוטנציאל נדירים ויקרים. לפי התורה, האדם הוא יצור שעדיין לא מיצה את הפוטנציאל הסופי.[19]
כך גם לגבי קידמה והתפתחות. בין שתי האפשרויות הקיצוניות, של ראיית הקידמה וההתפתחות הטכנולוגית כדבר החשוב עבור החברה לעומת שלילתה בשם הרמוניה עם המצב הטבעי, נראה שאת הגישה המקראית ניתן לסכם במונח היהודי "תיקון עולם". יש ערך לשיפור והוספה על המצב הטבעי, ולא רק לשהייה בו שמובילה במקרה האנושי לדגנרציה ודרדור. אולם אין תכליתו רק שיפור ברמה החומרית, התועלתנית והחיצונית, אלא הארתו על ידי מצוות ומעשים טובים. תכלית הקידמה אינה תועלתו של האדם, אלא תיקון העולם בעצמו בתור עולמו של אלוקים. והאדם אינו עושה זאת לבד, אלא בהקשר ובשותפות עם הברית שלו עם אלוקים. לכן אין כאן רק קבלה פסיבית של המציאות באשר היא תוך סירוס של הכישרון יצירתי שבאדם כבמזרח, אך גם לא דחיפה להתקדמות אישית בודדת, נצלית וחסרת יכולת עצירה והסתפקות כמו במערב. אני מאמין כי קידמה תעשייתית וטכנולוגית, אם תהיה מבוססת מלכתחילה על יסודות כאלה, תביא גם בחשבון שיקולים יותר הוליסטיים, וממילא תהיה גם מבוקרת מאוזנת, וברת-קיימא.
משבר האקלים כבר כאן. לא ניתן יהיה למנוע אותו או להחזיר אותו אחורה, אלא אולי למתן אותו מעט, ואולי להבין איך לעבור אותו על הצד הטוב האפשרי.
אולם הטבע ימשיך ויתחדש, והאנושות כמעט בודאי שגם כן תמשיך. אלא שהיא תהיה אחרת. האנושות נוטה לצמוח ממשברים, ולכן יש יסוד להנחה שאחרי כל הסבל האנושות שתצמח תהיה מפותחת יותר – אולי אפילו גאולית. אולם אין לדעת לאיזה כיוונים תיקח הרוח בשנות המעבר האלה.
הסכנה העיקרית נוגעת לדור שלנו ולדורות הצאצאים המיידיים שלנו, אך לא לעולם כמכלול. ככל שהתנאים האקלימיים יחמירו, נראה לצד פתרונות וחדשנות טכנולוגיים גם יותר ויותר הגירה, וכננאה שגם מרידות והתקוממות בעולם השלישי ובדרום העולמי. סביר שהמערב יישאר התרבות הדומיננטית והקובעת. האופן שבו מנהיגי המערב ינהלו את התהפוכות האלה יקבעו את הסיפור של המאות הקרובות. אם ינהל בצורה אימפריאלית וינסה לדכא אותן ביד קשה, תהיה תמונה עגמומית יותר עבורו ועבורם מאשר אם ישאף להרים את קרנם מבחינה כלכלית, חינוכית ושיתופית במקביל להמשכת שגשוגו. לכן התפיסות התרבותיות והפוליטיות של המערב הן אקוטיות.
ביכולתם של הוגים, מורים רוחניים ואנשי דת לשנות ולעדכן תפיסות אלה. אין צורך לצאת לחלוטין מן המסורות, אלא לבחור מתוך חכמה וקשיבות בפרשנויות נכונות ותומכות-חיים ובחדשנות. הריפוי תלוי בנכונותם של מנהיגים וקובעי מדיניות לאמץ תפיסות שכאלה. והאימוץ הזה תלוי ברמת תפוצתם והתקבלותם בשיח ובחברה.
המאמר הזה היה ניסיון ראשוני להתוות דרך לתנועה שכזו.
[1] בין 1000 ל-10000 פעמים מהר יותר מאשר קצב ההכחדה הטבעי. כרגע כ-29% ממיני הצמחים ובעלי החיים בסכנת הכחדה קריטית. פגיעה בגיוון הביולוגי היא פגיעה בבריאה, אולם היא גם מסוכנת עבור הקיום האנושי (מקור: https://wwf.panda.org/discover/our_focus/biodiversity/biodiversity/. https://www.theworldcounts.com/challenges/planet-earth/forests-and-deserts/species-extinction-rate).
[2] על ההשלכות של משבר האקלים על מרבית האנושות בעשורים הקרובים ראו ועדת המדע של האו"ם, לסיכום: https://whyy.org/articles/un-ipcc-climate-change-report-uninhabitable-planet-code-red/. לפי הפורום הכלכלי העולמי, שטחים נרחבים מכדור הארץ יהפכו בלתי אפשריים לחיים אנושיים במאות השנים הקרובות אם לא ינקטו פעולות (מקור: https://www.weforum.org/stories/2021/10/climate-change-could-make-some-areas-of-earth-uninhabitable-by-2500/). הערכות הן כי כבר בעשורים הקרובים ייאלצו מעל מיליארד בני אדם לעזוב את ביתם בשל תנאי אקלים. (מקור: https://news.mongabay.com/2022/12/no-place-to-run-climate-could-force-1-2-billion-to-move-by-2050-is-the-world-even-remotely-ready/).
[3] על שינוי זה והסיבות לו ראו למשל: https://www.youtube.com/watch?v=j1xZqY01OaU.
[4] "The current United Nations estimate is that there are about 281 million international migrants in the world, which equates to 3.6 per cent of the global population. But increasing numbers of people are being displaced, within and out of their country of origin, because of conflict, violence, political or economic instability as well as climate change and other disasters. In 2022, there were 117 million displaced people in the world, and 71.2 million internally displaced people. The number of asylum-seekers has risen from 4.1 million in 2020 to 5.4 million in 2022, an increase of more than 30 per cent." (דו"ח ההגירה העולמי של האו"ם: https://worldmigrationreport.iom.int/what-we-do/foreword/foreword).
[5] "In 2018, the 26 richest people in the world held as much wealth as half of the global population (the 3.8 billion poorest people), down from 43 people the year before." (האו"ם: https://www.un.org/en/un75/inequality-bridging-divide).
[6] לפי המרכז הלאומי לסטטיסטיקה רפואית של ממשלת ארצות הברית, ב-2024 מעל 17% מהאוכלוסייה דיווחו על סימפטומים של דיכאון או חרדה. מספרים אלו גדלים באופן מהיר בשנים האחרונות; ב-2019 המספר עמד על 10.8%. (מקור: https://www.cdc.gov/nchs/covid19/pulse/mental-health.htm). אצל צעירים המספרים גבוהים אף יותר. לפי ארגון הבריאות העולמי, הם עומדים על כ-14% בשכבת גיל זו. (מקור: https://bit.ly/3Cq8BYy). לגבי ADHD, המספר עומד על כ-11% מהילדים, (מקור: https://www.cdc.gov/nchs/products/databriefs/db499.htm), וגם מספר זה נוסק במהירות (מקור ודיון: https://healthcare.utah.edu/healthfeed/2024/06/why-adult-adhd-rise). יש להעיר כי מספרים אלו נוגעים למדינות מערביות וממוקדים בארצות הברית.
[7] התאבדות היא גורם המיתה השלישי בגודלו עבור בני נוער ומבוגרים צעירים (ארגון הבריאות העולמי: https://bit.ly/3Cq8BYy).
[8] ההתאמה האישית שיוצרים האלגוריתמים ברשת יוצרת "תיבת תהודה" שבה כל משתמש נחשף בעיקר לאנשים ולדעות הדומים לו. תופעה זו מונעת מפגש עם דעות ואנשים אחרים ומאיצה את הקיטוב בחברה. ראו על כך Eli Pariser, The Filter Bubble, 2012 (סיכום: https://fs.blog/filter-bubbles/).
[9] לדיון ראו: https://pmc.ncbi.nlm.nih.gov/articles/PMC7366944/#sec9. [10] https://ourworldindata.org/marriages-and-divorces. באופן כללי יש שיפור במגמות אלה מאז שנות ה-90.
[11] לצד הפוטנציאל וההבטחות, הסכנות והאיומים שאי.איי מציגה הם רבים ושונים. למשל: החלפת עבודה אנושית ויצירת אבטלה מסיבית, ייתור של יצירה אומנותית, שימוש לרעה בידי ממשלות או ארגונים זדוניים, נקיטת מטרות-משנה הרסניות ולא-צפויות כדי להגיע ליעדים שהתבקשו, יצירת מידע שגוי או שגוי-למחצה ורשלנות אנושית בבדיקה שלו, ודרדור האוריינות והעומק האנושיים. מעל הכול, מעבר לשלב מסוים הבינה המלאכותית מגיעה לשלב ה"סינגולריות" שבו כבר לא ניתן לצפות איך תתנהג. בינה מלאכותית יכולה להיות אינטליגנטית פי מליונים רבים מאשר בן אדם בתחומים רבים או בכל התחומים, אולם דרך הפעולה שלה אינה ניתנת לחיזוי. לכן מעבר לנקודה הזאת לא ניתן לדעת כיצד יתנהל עולם שיש בו בינה מלאכותית כללית. לדיון ראו למשל: ג'פרי הינטון https://www.youtube.com/watch?v=qpoRO378qRYP)), מו גאודט https://www.youtube.com/watch?v=bk-nQ7HF6k4)).
[12] ראו על כך במאמרי "מושג נשמה ועתיד התרבות" (https://bit.ly/48EL3ve).
[13] מקור:https://www.telegraph.co.uk/us/news/2024/10/14/disabled-woman-canada-assisted-suicide-cancer-surgery/; https://www.cbc.ca/news/politics/christine-gauthier-assisted-death-macaulay-1.6671721).
[14] כך ניתן לפרש את ה"נסירה" שיצרה החילוניות שמאפשרת דתיות גבוהה יותר בתורת הרב קוק (ראו למשל שמונה קבצים ה, מב). הריחוק ה"נסרתי" קשור בין היתר לסקולריות ולאפשרות לחיות חיי אנוש פורחים שלא מתוך אינסטסיביות דתית או סמכות כנסייתיות, ועדיין להישאר דתי או מאמין.
[15] התייחסות לרוח ברצינות הראויה אין פירושה בדווקא לייחס לה ממשות אונטולוגית עצמאית ואובייקטיבית. נראה שחלק מהכפירה המטריאליסטית נובעת מתפיסה אובייקטיביסטית כזאת של צורת קיומה של הרוח, וממילא כפירה בה – מכיוון שאכן לא כך היא קיימת. הרוח כהגדרתו של הרמב"ם 'נמצאת ולא במציאות הנודעת', היא קיימת בצורת קיום שאינה בדיוק ליטרלית וגם אינה בדיוק מטפורית. זאת בדיוק המשמעות של היותה נמצאת מעבר לתופעות החושיות.
[16] דוגמה אחת מיני רבות לכך היא יעור-מחדש, כלומר נטיעת עצים, שנעשית לעיתים ללא התחשבות באקלים הלוקלי או בשיקולים אקולוגיים רחבים, כגון הגברה של שריפות. אנחנו נוטעים עצים לפי שיקולים אסתטיים תרבותיים, לא קול של נבואה ולא קול של מדע (ראו: https://en.wikipedia.org/wiki/Afforestation#:~:text=Afforestation%20critics%20argue,%5B14%5D; https://www.zavit.org.il/intl/en/weather-climate/are-we-planting-too-many-trees/; https://en.wikipedia.org/wiki/Fire_ecology).
[17] השיח הזה קיים בחלקים מסוימים של התנועה האקולוגית. חפשו dark ecology ו-new animism.
[18] (מקור: https://www.youtube.com/watch?v=UhLizvrhbOU ובהפניות שבתיאור).
[19] תפיסה קדומה ומושרשת זו נוסחה בבהירות על ידי הרמח"ל בספר "דעת ה'". (לקריאה: https://www.sefaria.org.il/Derekh_Hashem%2C_Part_One%2C_On_Mankind.2?lang=he).
