פתיחה: מהו העידן החדש? האם ניתן להאמין לבשורתו?
אנחנו חיים ב"עידן חדש". השינויים המופלגים של המודרנה, מלחמות העולם, טכנולוגיה חדשנית, שינויי הערכים של תנועות השחרור, המדע החדש, הפוסט-מודרניזם והשינויים הגלובליים שאחריהם, מובילים וקשורים - לפי אלו הטוענים כך - לשינוי רוחני ומטפיזי גדול הרבה יותר.
העולם מתמלא באור. הגלים הקוסמיים מתחלפים, והאנושות "מתעוררת" למהותה הפנימית, חלק אלוה ממעל, הרחק מהנפרדות, השליטה והפחד שניהלו את העולם הישן. התרבות מתמלאת במוצרים חדשים, המעידים על שינוי ערכי וערכים חדשים: חיבור לגוף, חיבור פנימה, עבודת מודעות, גשר בין-דתי, רוחניות על-מסורתית הקשורה עם הנאה, פיתוח עצמי, עושר וערכים גלובליים.
אך האם באמת יש כאן בשורה ממשית לעתיד אנושי טוב יותר? או שמא זאת תמימות לחשוב כך? לתרבות העידן החדש יצא שם של נאיביות, רגשנות, שטחיות, סנטימנטליזם ואנטי-אינטלקטואליות. מאשימים אותה בפסיביות פוליטית ובניתוק חברתי, וגם באי-מדעיות ובאמונות תפלות. טוענים שהיא נרקסיסטית ומרוכזת ב"אני", ושאינה אלא הרחבה של תרבות הצריכה ותחלואיה. טוענים שהיא יוצאת נפסדת בניטרול שלה של המסורת, ומאידך שאין בה באמת כל חדש תחת השמש.
הניו-אייג' הוא בעיקרו של דבר תנועה משיחית. הוא טוען לשינוי מקיף, סמוך וקרוב, של העולם כולו למצב טוב יותר ואוטופי. משיחיות זאת צריכה כבר למן ההתחלה לשבות את ליבנו אך גם לעורר חשד. היו תנועות משיחיות ואפוקליפטיות למכביר בהיסטוריה של האנושות, שהרגישו וטענו ש"הנה הנה זה בא", ורובן ככולן הכזיבו. החיזיון של הגאולה בנוי על אמונה, אך אין לו תמיד בסיס מציאותי; לכן פעולות שננקטות על פיו מובילות בדר"כ לפי-פחת. מניין הודאות שהפעם זה אחרת? גם כלפי הצדדים הטובים שבו, הרי כל תנועה אנושית עשויה לטעות או להתנוון, וזה נכון במיוחד כלפי הניו-אייג' שהוא תנועת המונים ללא עמוד שדרה מרכזי או גוף מארגן. אם ירצה השם נצלול יותר אל הביקורת הזאת במאמר אחר. לעת עתה אני רוצה לדון בחשיבות ובהרות-הגורל של התנועה הזאת מהבחינה החיובית. ע"מ לקבוע את העמדה כלפי דבר-מה, יש קודם כל להבין אותו מתוך עצמו כהוויתו. מהי ההבטחה של העידן החדש, ומהי היומרה שלו?
יש להבחין בין האידיאל הנקי של העידן החדש לבין הביטוי התרבותי המנוון שלו. ה"ניו-אייג'" הוא זרם תרבותי וסגנון חיים, בעוד שה"עידן החדש" במהותו הוא שינוי קוסמי ומערך חדש ביחסים שבין ההוויה לאלוהות. את הממד המקורי והעמוק הזה שווה אולי לכנות בשם אחר; אבקש להבא לכנות אותו "תנועת ההתעלות".
תיקון תרבות המערב
ה"עידן החדש" הוא תיקון פנימי של התרבות המערבית האולטרה-מודרנית, תיקון מעצמה אל עצמה. בכך הוא חלק מרשת גדולה שכוללת עוד תנועות רבות.
העידן המודרני נפתח לפני מאתיים שנה לערך, ושינה פני תבל בצורה שאין לה אח ורע בתולדות האנושות. יסודות רעיוניים של תרבות המערב הבשילו לכדי מהפכה מדעית, דמוקטרית וכלכלית-טכנולוגית, שאיפשרו למדינות המערב עוצמה שכבשה בערכים אלה את העולם כולו. ממדים אלו נובעים זה מזה ומחזקים זה את זה. המשותף לכולם הוא הנחת-העומק של המטרליזם (אף שהמקור הוא דתי-נוצרי ומאמין). האדם עומד לבד ביקום חומרי מנוכר ודומם, וחובתו בחייו היא להתקדם ולקדם את עצמו עוד ועוד בחומר. מזה נובע הן הלחץ להצלחה כלכלית והן הלחץ להצלחה אישית, לתדמית, "להיות מישהו ומשהו".
המערב המודרני הביא ברכה עצומה לעולם בכללו. הוא הוציא אותנו מרעב המוני וגילה לנו את מרחבי הקוסמוס. אולם כעת מגיעה ההכרה שאומרת - פה הגזמנו. החשיבה ה"ציידית" והרציונליות עברו את גבולן. הן גורמות למתח פנימי וחברתי רב מספור. בטווח הארוך הן הרסניות ודורסניות כלפי הבסיס של הקיום שלנו, הסביבה והאדמה. התגלעו הבקיאים במערכות הנאורות שמנהלות את חיינו, כמו רפואה, תזונה, דמוקרטיה וחינוך. מבני החברה המדיניים והלאומיים אינם מצליחים להתגבר על עוולות פנים-חברתיות ובין-לאומיות גלובליות. האינדיבידואליזם והטכנולוגיה הביאו לאטומיזם חברתי, לניכור ובדידות חולניים. הרציונליזם המדעי המטריאלסטי, והחיים הנובעים מאתוס הקידמה והנוחות, התגלו בעצמם כמוגבלים מאוד.
ה"התעוררות" היא התעוררותם של רבים החיים בתוך המציאות הזו שלנו מהבטחת החלב והדבש של החלום האמריקאי. התגלעו הבקיעים והשקרים שבמארגי החיים והחברה שלנו. ההתנערות היא לא רק מהתרבות עצמה, אלא גם מהערכים המכוננים אותה – חומרנות, הישגיות, כוח, הכתבה חברתית, שכלתנות, נפרדות וזיוף.
אלו שלא הסתפקו בהתנערות אלא גם גילו עולם חדש, אלו שנפתחו לשדה של הרוחניות, ושממשיכים להאמין באפשרות של לכונן עולם של אהבה, שלום, צדק, חירות אישית ופתיחות, הם אנשי התנועה שלנו.
התעוררות רוחנית והתעוררות מיסטית
אולם זו גם התעוררות משמעותית יותר, במובן הקלסי המיסטי של המילה "התעוררות": לא רק התנערות מה"מטריקס" של החומרנות הקפיטליסטית, אלא גם מהמטריקס של העולם-הזה בכללותו. התעוררות מהחלום והאשליה כי החומר הוא מה שקיים וכי אין בלתו.
מתוך כך התגלו מחדש מרחבי הרוח. שהיו חסומים ומודחקים במשך כמאתיים שנה. מכאן גם הקשר לתפיסות על-מדעיות, כגון ידע אזוטרי, חישה אנרגטית, וקשר עם ישויות לא-ארציות.
האפשרות האחרת שמתגלה היא לקיחה מאוצרות הרוח של תרבויות רבות ושונות, בעיקר מזרחיות וגם שמאניות ואחרות, ללא התחייבות ומתוך חופש אישי, וכן חידוש של טכניקות אחרות, כגון תיקשור. לכאורה בבליל לא מאורגן, וללא העומק שמאפשרת התמסרות רב-דורית למסורת; אולם ייתכן שדווקא כאן טמון החידוש.
כשמרחבי הרוח חוזרים כעת לעולם, הם חוזרים אחרת. בעבר ידע אזוטרי היה מורכב ובלתי-נגיש. קסם ובריאת מציאות היו קשורים לרוב באופל ובכישוף, והישויות שהתגלו אל האדם הממו אותו. ואילו כעת הידע נגיש לכולם, ואנחנו מתוודעים ופועלים, לפחות בעיקרון, דרך האור
החידוש: חיפוש דתי אותנטי על בסיס החופש החילוני
החזרה אל הרוח דווקא מתוך החילוניות היא לא רק תיקון היסטרוי, לא רק חזרה למקור מסטיה שהייתה, אלא אפשרות חדשה היסטורית שלא התקיימה עדיין מעולם.
האדם תמיד חיפש את אלוהים. יש שיאמרו שזהו חוש אנושי בסיסי וצורך יסודי, ואולי אפילו המהות שלנו. האנושות נמצאת לבד ביקום, תוהה ומפלסת את דרכה, ובמקביל שואלת את עצמה, "מי ברא אלה"? מהו המוחלט, המקור, ואיך אני יכולה לדעת אודותיו? השאלה הגדולה ביותר בחייו של האדם מכנסת את כל השאלות אודות ערך החיים שלו ואודות המעשה הראוי, והיא בסופו של דבר השאלה של המקור, של העליון, וטיב היחסים איתם. ההסברים השונים שניתנו לשאלה הזאת היוו בסיס לתרבויות שונות, על צורות ממשל, חוק ואסתטיקה אחרים. הם קבעו הליכות-חיים ותוכני חיים וקבעו גם מי יחיה ומי ימות. ובמקביל, כל הזמן גם אלוהים מחפש את האדם.
עד לעידן החדש, אמונתו של אדם - כמו כל שאר תחומי החיים - הוגדרה באופן טוטלי על ידי החברה שאליה נולד. מי שנולד יהודי, חי ומת כיהודי וכל עולמו והשקפותיו נבעו מתוך הקשר-השיח היהודי. כנ"ל מי שנולד מוסלמי, נוצרי, בודהיסט או הינדי. היו אמנם מקרים של המרות דת, אך המחיר החברתי שלהם היה כה כבד ולכן הם נבעו ברוב המקרים משיקולים הישרדותיים ולא מחיפוש חופשי של האמת.
נוסף על כך, לא פחות משהדת הייתה קשורה לאלוהים, היא הייתה קשורה ליחסים בתוך הקבוצה וליחסים שבין הקבוצות. אדם האמין בתורה ושמר מצוות, לא רק כדי לעבוד את הבורא או משום שהכיר באמת שבכך, אלא מכיוון שזה היה הנוהג של החברה שלו וזה היה כרטיס הכניסה להישראות בה. כנ"ל נוצרי, מוסלמי וכו'.
הדת הייתה מערכת אחת שלמה, שיש לקבל על קירבה ועל כרעיה. לא היה מקום רב לבחינה של הגורמים שבתוכה, תוך קבלה של חלקם ודחיה של חלקם, וממילא לא התאפשרה בחינה פנימית עצמאית שלה. החברה הייתה נתונה בכבלי המסורת, והאדם היה נתון בכבלי החברה.
לא התאפשר מעולם עד היום חיפוש מלא, חופשי, כן ואותנטי של האדם אחרי האלוהים. כעת, אולי לראשונה בהיסטוריה, האדם חופשי לחפש בעצמו, מתוכו וללא הנחות או התניות מגבילות את אלוהיו - ויכול גם למצוא אותו. החופש החילוני-ליברלי הוא איפשר זאת, עם המהלך הגדול והאיום של פירוק המסורות. בגלגול השני הזה שלו, פרדוקסלית, הוא הופך לחיפוש רוחני על בסיס חופש מחשבתי ומעשי גמור.
דבר זה התקיים מעולם. ודאי, היו הוגים ומיסטיקנים שהעמיקו ויצרו קשר אישי עם האלוהות ולעיתים מתוך חיפוש וחקירה עצמאיים, אולם הם היו יחידי סגולה; כעת זה מתרחש כתופעה חברתית, בקנה מידה המוני.
מבחינה רוחנית, ברקע החילוני, הליברליסטי והאתאיסטי יש גם יתרון. שכן כעת אנחנו ניגשים אל האלוקות ואל הרוח ממקום חופשי, ניטרלי ועם פחות דעות קדומות. זה מאפשר סוף-סוף הזדמנות למגע ישיר איתן, שנובע מהמקומות הכי פשוטים ובסיסיים של הנפש ולא מהסיבוך והסיכוך שמסורות מורכבות יוצרות בהכרח. בלי הצמצום המחשבתי שנובע מהמבנה המסוים שכל מסורת בחרה, ובלי ההתנגדות והעוינות שבין המסורות.
מהבחינה ההיסטורית, יש כאן שיבה גדולה הביתה והבטחה כנגד האתאיזם. אם האנושות מתעוררת לרוח לחלוטין מתוך עצמה, גם כשניתן לה החופש הגמור לבחור אחרת, הרי שהבחירה הזאת היא משהו פנימי ועצמי עבורה. אין כאן בחירה מקרית או כורח חיצוני, אלא בחירה בכל לב מעצם מהותה של האנושות. מהמקום הזה כבר אי אפשר ליפול.
שינוי לטובה בשדה הקוסמי
אלא שהדברים לא מסתיימים שם.
מבחינת תפיסתו העצמית, "העידן החדש" הוא לא רק שינוי תפיסתי או חברתי, אפילו לא רק שינוי כלל-אנושי, אלא שינוי קוסמי.
התדרים של כדור הארץ, ובאופן רחב יותר של כל היקום, משתנים. השינוי הוא לטובה: במילים כלליות, מתדרים של נפרדות לתדרים של אהבה. גם היצור האנושי משתנה, ולא רק ברמה של הארגון החברתי. מתגלים בתוך הגופים שלנו פוטנציאלים שלא היינו במגע איתם אולי אלפי שנה. למרות שזה שינוי הדרגתי, התנועה כבר החלה, הרכבת כבר נסעה.
במונחים שלי: יש כיוונון מחודש של ההארה האלוהית. האור האלוהי הגיע אלינו כל השנים האלה מבעד לעננים ומסכים (כמו שכתוב בפסוק, "סכותה בענן לך מעבור תפילה"). היו בו דיסהרמוניות וניתוקים, ולכן הוא הופיע בתפיסה האנושית כמגושם וככוחני. כעת האור האלוהי עובר פאזה ומתחיל להגיע צלול יותר, עדין יותר, ויותר בהתאמה עם המהות האמיתית של האל. במקביל עולה באנושות בקשה לאמונה חדשה, אמונה נשית יותר (ולא זכרית-בלבד כמו האלוהות הקודמת), פרסונלית פחות ואישית-פרטית יותר, מוגדרת פחות ואוהבת יותר, רבת פנים ואחדותית. אפשר לראות זאת כשינוי באור האלוהי בעצמו, כשינוי בנו או כשינוי במערכת היחסים; מבחינתי אחת היא.
התעוררות אל העצמיות
בשיא העומק, ההתעוררות היא התעוררות של ה"עצמי". אני מתכוון למובן המיסטי; התעוררות אל הממד הקיים-תמיד, האלוהי, שבעומק של כל ההוויה, וממילא גם בעומק שלי.
ה"עידן החדש" הוא הבשורה של האינדיבידואליזם הרוחני. אלוהים נמצא בתוכנו - הוא לא קיים בחוץ, כאובייקט. ההשלכה המוסרית מכך היא שאדם צריך לסמוך רק על עצמו, ושהוא יכול לסמוך על עצמו, וזהו מספיק.
אדם שהשלים עם התובנה של ההסתמכות הפנימית, למעשה אינו צריך לחפש עוד רוחנית. אין מה לחפש, כי אין עוד מה למצוא; ההווה הוא מספיק. לעומת זאת, ככל שאחפש בחוץ את התשובות לשאלות חיי, את המענה המהותי לסיפוק, להכוונה, ללגיטימציה ולאהבה, אני לא אמצא, וגם אם אמצא זה יהיה ארעי וזמני, "משענת קנה רצוץ", וגם לא יהפוך לחלק אמיתי ומהותי ממה שאני. אם כך הוא, הרי שהרוחניות החדשה שונה לגמרי מהדת, למרות שהיא עשויה להשתמש גם בדת או להיענות לה.
הדת בנויה בהגדרתה על הכתבה שמקורה "בחוץ", מהמכלול האמוני ומהחברה. במקורה היא מוצאת ומחפשת את האלוקות מחוצה לנו, הרחק מהחוויה הקיומית, וככוח סמכות הטרונומי ומכתיב. בין אם מדובר בקבלת המצוות היהודית, באמונה הנוצרית בישו או בכניעה ההינדית לגורו, אדנות וסמכות חיצונית הן מאושיותיה של הדת (כשם שהם מאושיותיה של החברה), דווקא בתחום הזה שהוא כ"כ אינטימי ומהותי.
ההתעוררות אל העצמי היא מרחיקת-לכת וחשובה יותר מההתעוררות אל עוולות החברה או אל המציאות הרוחנית. פירושה שאדם מתוודע סוף סוף אל האלוהי האמיתי. פירושה גם שהוא מאבד את מסירת-הכוח שהוא נתן לגורמים שאינם תמיד רוצים בטובתו. הוא חופשי, חופשי מהקטנה ודיכוי ומפחד, חופשי מהמוות ומהעולם כאחד וחופשי לחיות את חייו כראות עיניו ועל פי ערכיו הנעלים העצמיים.
האלוהות מתעלה לאלוהות
האנושות בכללה מתעוררת אל העצמיות שלה, דרך יחידים רבים מספור העושים כל אחד את דרך החתחתים שלו להתעוררות אל העצמי.
לשון אחר: העצמיות של ההוויה בעצמה מתעוררת אליה. זהו תהליך קוסמי, ואפילו אלוהי. אם אלוהים נמצא "בתוכנו", אז המעבר שלנו לחפש אותו בפנים ולא בחוץ הוא גם מעבר שלו. הגרעין האלוהי הפנימי של ההוויה מתעורר ומתחיל להכיר את עצמו, ההוויה מתחילה להתעורר לאופי האלוקי שלה ולקשר שלה עם האלוקות הגדולה הנמצאת מבחוץ. זה לא מהלך רק "שלנו", רק של בני האדם, ובודאי שלא רק של היחיד בסיפור חייו האישי הנפרד. אנחנו מתעוררים יחד ועוזרים ונעזרים באלוהים, כמו בתפיסה הקבלית שהעבודה היא "לצורך גבוה" ושאנחנו "נותנים עוז לאלוקים".
בתוך כך אנחנו נזכרים במה ששכחנו, השכחה שגרמה להרס רב ולאובדן וניתוק נוראיים. עם שאנחנו מתוודעים מחדש לאלוקות שבנו, אנחנו נזכרים בערכים האנושיים המקוריים. רק מתוך האור נוכל לראות כמה התרחקנו, כמה רוע וצער יש בהרס האדמה, האדם והחיים; אולם גם על כך יש נחמה ועידוד, אנחנו יודעים שכל זה היה מלכתחילה נסיגה ותשובה ע"מ להתוודע, שבתוך כל זה היינו כחולמים, אנחנו מתעוררים.
אם זה נכון, הרי שבליבה של התופעה השולית לכאורה הנקראת "ניו אייג'", מתרחש בעומק משהו חשוב ומפעים.
אך האם ניתן להאמין לבשורה הזאת, ולתנועה הנושאת אותה? האם המסקנה היא להשליך את הדת, התבונה, החברה והמסורת או דווקא לאמץ אותן בצורה אחרת? וכיצד ניתן לחיות בפועל את המהלך הזה? בכך אעסוק בהרחבה במאמרי האתר הזה
