אנחנו עומדים תמיד על סף המיסתורין. דברים שניתן לרטוט ולהרגיש אותם, לנחש ולחוש את מציאותם הקרבה, לעמוד מולם בפלא ולעיתים אף לפעול בהם ואיתם, אך לא תמיד להשיג אותם בתודעה בנאלית רגילה.
יש סודות באדם וסודות במציאות, יש סודות באלוהות, וכמוהם יש גם סודות התורה.
המיסתורין והרמה שמעבר קיימים בתורה והם קיימים גם באדם, בעולם ובחיים. בכולם שייך הסדר של "פשט", "רמז", "דרש" ו"סוד".
ה"פשט" הוא הדבר בעירומו. הכול מגולה כמו שהוא בפשטות, ללא כיסויים והעלמות. התוך או התוכן חושף בפניי את עצמו כמות שהוא, ללא לבושים.. בתורה, רק הרעיונות שהם כל כך המוניים שאין חשש לחשוף אותם בצורה הזאת, נכללים ברובד הזה. ב"רמז" אני מתחיל להרגיש סוד עמוק יותר קורא לי. הכתוב, או החיים, כמו מצביעים מעבר לעצמם, נותנים שארית או סימן למשהו שטמון בהם שהוא מעבר להם, אבל הוא לא ממולל ולא מפוענח. ה"דרש" הוא המאמץ האקטיבי שלי כאדם "להיכנס" לעובי הכתוב או החיים, ולדרוש מהם לגלות לו משמעות. לעמול ולהעמיק, לשחור ולבקש, לדפוק על דלתי מרום. מהבחינה הזאת אין הבדל בין רובד הדרש לבין מה שרגילים לקרוא היום "עומק הפשט" - שניהם דרישות ודרשות. והסוד? הרי הוא חתום כמו שהיה. זה הקוטב הנגדי לפשט, הדברים שאותם אני לא יודע ולא יכול לדעתם, אלא אם כן יימסרו לי בלחישה. אני יכול רק לדעת שהם שם - רק לדעת שיש בכתוב או בחיים משהו "מופלא ממני", שבו לא אגע לעולם. הנסתר נשאר נסתר.
"ספר הזוהר" מתחיל מהחיפוש, החתירה וההשתוממות אחר הסוד. הבנת הבסיס שלו היא שקיים רובד עמוק יותר – בחיים, בהוויה, בטבע ובספר התורה – שאנשים אינם שמים על לב. "אוי להם לבריות, שישנים בחוריהם ואינם יודעים על מה העולם עומד", הוא צועק תדיר. יש קטע מעניין בספר הזוהר אומר שאם יש לפרש חלום לפי דרכו ואופיו של החולם, כל שכן שיש לפרש את התורה על פי דרכו של אלוהים. התורה היא חלום, היא מילים של קדושה, לא מילים של בשר ודם, של חולין. מכתביו של רבי משה די ליאון שפירסם את הזוהר עולה כי הדחיפה לעשות זאת הגיעה מכך שהדור מתרחק מהערכה אמיתית וכנה של הקדושה שבתורה, מתוך הליכה אחר תורות פילוסופיות שרוקנו אותה מעומק ממשי. לכן החליטו בעלי הזוהר לגלות את הסוד, למרות שידעו שמעטים אם בכלל יבינו אותו ויוכלו להכיל.
לא כל אחד יכול להיכנס לפרד"ס ולקרוא בספר הזוהר, ולא כל אחד צריך לכך. כניסה אל הסוד שאינה רגישה מספיק, קריאה של ה"סוד" ברמת ה"פשט" שלו, עשויה להוביל לנזקים משמעותיים – לחיים, לחברה ולתפיסת התורה. אם הלב שלכם רוגש ומחפש את זה, זה הסימן שאתם שייכים לכך. מי ששואל, אומרים לו להמתין; אולם יש את אלו שאינם שואלים, שחייבים להיכנס ו"לקטוף מפרי עץ החיים" לפני עץ הדעת. דעו בכנות אם אתם כאלו.
האם ניתן להבין את ספר הזוהר? לפעמים הדברים שלו נראים כדברי הספר החתום. לפעמים הם נראים כהזיות, כהפלגות, כשחזור של אמונות עממיות או מיתוסים זרים, כעומק בלתי נתפס או כמחרוזות חסרות-משמעות של מילים. בעיניי זה אחד הדברים הראויים להערכה בחיבור הזוהר – המידה שבה הכותב הרגיש בנוח להפליג עם עולמותיו הפנימיים. אך איך נכון לקרוא בו, ואיך ניתן להבין?
יש בידנו תורת הקבלה, ותורת הביאור החסידי והליטאי שמבהירים אותה כמערכת אנושית ופילוסופית, אך האם זה מספיק? המקובל רבי שמעון דהן התנסח פעם ואמר שכל תורת הקבלה המוכרת לנו היא רק ארוגה אחת בגינה הגדולה של ספר הזוהר. חכמים ופרשנים שונים, למרות שהיו מקובלים ותלמידי חכמים והקדישו את חייהם לקבלה, חלוקים זה מזה בפירושיהם, ועל פי רוב הם לא מצליחים לפרש את מאמרי ספר הזוהר בצורה מספיקה, או אפילו כזאת שנותנת פשר (גם את זה שמעתי בישיבה של הרב דהן).
מאידך, הספר לא מפסיק לספק תובנות משמעותיות גם שנים אחרי פרסומו. הוא מרגש, קורא ומגרה. החיבורים והפירושים שהוא נותן למילות התורה מרהיבים, ולעיתים קרובות קשובות יותר לפשט מאשר הפרשנות הפילוסופית. מי שלומד וקורא מתוך אמונה וחיבור מרגיש ללא ספק התקדשות, משהו חי וקורה פה. גם חוקרים באקדמיה מעידים לא אחת השתוממות על תובנות מודרניות ועל דקויות אנינות ביותר של הבחנה במצב האנושי, שלא ברור איך הופיעו באותה התקופה מעל במת התרבות. ומי יודע איזה עוד סודות גנוזים שם? גם עכשיו אחרי שבע מאות שנה של לימוד וחקירה, עודנו כספר החתום.
אחד מרבותיי שיכנע אותי באמירה, שאין צורך או הכרח להבין את הזוהר כשלומדים אותו.
התורה מגלה לנו את פטפוטיה, הקב"ה משתף אותנו בהרהוריו הפנימיים. אנחנו זוכים לחזות באספקלריא המאירה של תודעה גבוהה ביותר, גם אם מרחוק, ולדלות ממנה הבנות חלקיות ומסוימות לתורתנו ולחיינו. האם לא די בכך?
הבקשה שלנו איננה לגילוי הסוד. סוד הוא בהגדרה דבר שלא נועד להתגלות. הבקשה לגילוי סודות יש בה מעין גילוי עריות, הפיכה של דבר כמוס ועמוק לחשוף וגלוי מדי שלא בהקשרו. הבקשה שלנו היא להיות בקשר עם הסוד, לעמוד מולו, לכבד אותו, לקדש אותו ולשרת אותו. להתקרב אליו. לשמור מרחק. אולי, אם נזכה, הוא גם יתגלה בפנינו, וזה יהיה רגע אינטימי של התרגשות נפלאה.
שכן ניתן לעיתים לזכות, להטות אוזן ולשמוע מעבר לשמיעה השטחית של המילים, לחזות בנהר השפע שמוסבר ושמונהר דרכם, ולהבין. זה תלוי בזכייה מן השמים, ובמידה שבה האדם זיכך את נשמתו. הזוהר מגלה לנו, כאספקלריא המאירה, תודעת קיום והבנה גבוהים ביותר.
