מסה תאולוגית פואטית המנסה לאחד את היהדות, המדע ותורות המזרח, לפרספקטיבה המביטה על אלוהים ועל הקוסמוס מזווית של יצירה
אני רואה בעיני רוחי את תכלית הבריאה כספירלה גלקטית מתעלה. במרכז נמצאת השמש המרכזית של הגלקסיה (שבמציאות שלנו היא בעצם חור שחור עצום), ומסביבה זרועות הגלקסיה מלאות כוכבים מכל סוג וגוון ועניין. הזרועות מסתובבות מסביב למרכז בקצב, כוכבים מתנגשים זה בזה, עוברים דרמות בתוך דרמות של סיפורים. כוכבים נולדים ומתים, יצורים וציוויליזציות מתפתחות, מחדשות וגוועות – טריליון סיפורים. אבל הזרועות גם מתעלות ומתכנסות אט אט ונהיות גבוהות יותר וקרובות יותר השמש המרכזית.
במרכז ניצבת השמש המרכזית, צופה ודוממת ומקרינה לנצח. ושלא כמו במשל האסטרונומי, השמש המרכזית קורנת אור ואהבה, וכל האור והישות שבכל השמשות והכוכבים היא השלכה והמשך של האור שהיא קורנת עליהם. השמש המרכזית צופה בכל, חודרת בכל ומלווה את הכול, מעלה ומקרבת הכול אליה במעגלים.
ובסופו של דבר, אין חלוקה אמיתית בין המרכז לבין הזרועות הפריפריאליות. החלוקה ביניהם היא לא ברמת המרחב, אלא ברמה האונטולוגית, ולכן הם אחד. המציאות היא כמו היא הקרנה על מסך. המופע והמסך – חד הם. הבריאה היא האלוהות בעצמה.
*
תיאור זה הוא ניסיון ליישב בין התאולוגיה ההודית, התאולוגיה היהודית-קבלית והמדע המודרני. משימה לא קלה ואולי יומרנית, אבל בסופו של דבר התוצר הוא פשוט, גם אם מרהיב.
מההודים למדתי שהבורא הוא הוויה פשוטה, קיום פשוט ואין סופי, ללא תכונות, גבולות או מאפיינים. אושר, קיום ותודעה. כמובן גם התאולוגיה היהודית מלמדת את זה. אבל ההודים הלכו עוד צעד משמעותי ומתבקש: אם לאלוהים אין גבולות, אזי כולנו אלוהים. אתה בעצמך אינך אלא ההוויה הפשוטה הזאת, שקיימת לנצח ושעומדת לנצח.
היקום אם כן הוא אשליה, חלום, ואם הוא קיים בכלל הרי שזה רק כמחזה-עיניים (מאיה), או כמשחק (ליילה). הנקודה היא להתעלות מעל החשיבה המותנית, שתופסת אותנו-עצמנו כמיינד נפרד שקיים בתוך גוף, ומייצרת סיפורי חיים רבים – סיפורים שהם הבסיס לסבל. אם נצליח להשתחרר מהבורות, נחזור לזהות את ה"אני" שלנו עם האני המוחלט האין סופי, ואז גם נחזור לראות את כל הדברים שבתוך המאיה כמו שהם באמת: מופע משוחרר של פלא ויופי.
מהיהדות למדתי שהבורא ברא את העולם ברצון ושיש לבריאה תכלית, ושהתכלית היא משמעותית וטובה. שיש משמעות לסיפור, לדרמה – ואפילו לזהות האישית. ההתקרבות לאלוהים היא דרך פיתוח העולם ואישיות בצורה נעלה – ולא דרך ביטולם.
בדרך כלל היהדות מתייחסת לעולם כקיים וכנפרד וכעומד מול אלוהים. מתורת חב"ד למדתי שגם ביהדות בעומקיה יש הכרה באשלייתיות של העולם ובייחוד-במציאות של אלוהים. מתורת הרמח"ל למדתי שהבורא אוהב ושתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראים, ושהתכלית הזאת מתממשת דרך כלל ההיסטוריה באמצעות התפתחות והתעלות של כלל העולם החומרי, עד שהוא מגיע למצב של השתוות הצורה לאלוהים. השתוות הצורה פירושה שהוא נעשה מספיק דומה לתכונות הנעלות של הבורא, שבראשם אהבה, שמתרגמת נתינה (וגם נבדלות, ועוד), עד שהוא מסוגל להכיל את האור האלוהי ולהתחבר אליו, וזהו התענוג הגדול ביותר. התענוג הזה שנרכש בזכות ולא בחסד, בזכות השינוי שהנברא עושה בעצמו במאמץ מודע, מאפשר קרבה לבורא שאין בה בושת של פער וקבלת-חינם, אלא בעצמאות וב"לב גס" כשווה בין שווים.
מהמדע המודרני למדתי שהסיפור הוא הרבה יותר גדול מאשר ששת אלפים שנה, הזמן שהוקצב לו בקבלה ובחסידות. שזה לא רק סיפור של האנושות על כדור הארץ, אלא של כל כך הרבה כוכבים ואבק-כוכבים וישויות, ועל כדור הארץ: צורות חיים והיסטוריות כה רבות, שייתכן שאנחנו רק מתחילים לגלות.
הוסיפו על זה את האמונה בגלגול נשמות, בגן עדן ובממדים מקבילים (או עולמות עליונים). ההתפתחות של הנברא ושל כל היש היא לא רק ליניארית, אלא עובדת בכמה מישורים במקביל.
*
אך הגודל קיים לא רק בגודל עוצר הנשימה של היש בכללותו, אלא בזמן-ההווה בכל דבר שקיים.
אם נעצור להתבונן על נוף בטבע, על בעל חיים כלשהו, על סיטואציה עירונית כלשהי או אפילו על חתול-בית או זבוב – אפילו על מראה העור של כף היד שלנו – אזי אם התודעה שלנו תהיה מספיק שקטה ובמצב קליט, היא תראה שם בדממה איזה פלא ונוכחות.
היופי הזה קיים בכול, והוא קיים בכל-גם-יחד.
נוסף על כך, הוא גם הולך ומתפתח ומשתנה ומוציא גוונים חדשים כל הזמן. כל הרכב חדש, כל מין חדש שמתפתח, ואף כל מפגש אנושי וכל סיטואציה והתמודדות או אתגר, הם צבע חדש שלא היה כמותו מעולם. והאנושות היא חלק מזה.
*
מצד אחד, הבורא נמצא מעבר לכל מה שקיים, הוא נמצא בשקט האין סופי שלו והמשוחרר מהכול. וכך גם אני. "אני" לא באמת נמצא כאן, לא עובר את מה שאני עובר, אלא הוא עובר מעצמו ואני צופה בו כעד.
מדוע בחרתי להביא על עצמי את החוויות האלה? מדוע הן בכלל צצות? התשובות של המזרח לא מספקות כאן. הגישה הכללית היא שהדברים קיימים ואין טעם לשאול שאלות כאלה, או שזהו משחק או יצירת-פאר. אבל התשובות האלה מרוקנות את הקיום – ואת האישיות – מהממשות שלהם. ואין בהם תשובה אמיתית לשאלת הקושי והסבל.
היהדות אומרת: יש משמעות לסיפור. יש תכלית, ויש חשיבות לבחירה בין טוב לרע. יש תפקיד לנשמה. ומה שקורה, אינו קורה לחינם, אלא כחלק מההשגחה המלווה ומהתוכנית המיטיבה של אלוהות אוהבת.
אבל חשוב לי לשים את הדגש על כך שלמרות שיש לסיפור משמעות מכרעת, הוא עדיין רק סיפור.
הוא מתחולל בתוך מיכל ריק ועצמותי.
כעת, אני נותן לחוויות העולם לעבור דרכי, ונמצא כלפיהם בתודעה של שירות. אני כאן כדי לשרת את הסיפור הגדול והדרמה הגדולה, וגם את הדרמות הקטנות; את מה שבוחר לעבור דרכי במהלך הרגעים האלה.
הברכה הגדולה ביותר היא לשמוח בקיום הפשוט, לשמוח במה שיש. מעבר לזה ובתוך זה, יש מידע וחוויות לבלי סוף. הבסיס והסוף של הכול הוא אהבה.
*
ומה התכלית של כל הסיפור כולו?
לאור עושר הגוונים הקיימים במציאות הרב-גונית, אני חושב שהשאלה עונה על עצמה. הקיום של העולם הוא טוב, "טוב מאוד", ואפילו אם הוא לא היה נוח או מהנה או מוסרי. ליצירת האומנות הזאת אין תחליף.
אבל זה לא מספיק. הכול מתחבר ביחד ומתעלה. הכול מתקרב אל שיווי הצורה, אל הבורא בעצמו. הסיפור מתכנס אל תכלית.
התפתחות היא מילת מפתח מבחינה זו. מה שהיה פעם דבר אחד וחתר והתאמץ וסבל והפך לדבר טוב ממנו, מסוגל וראוי להכיל את פני הבורא – מכיוון שההטבה בעצמה היא כמו פני ה'. הדרמה הגדולה של המאורעות והשינוי היא לא סתם תנועה בחלל הריק, אלא השתפרות והטבה-עצמית.
יש חופש בחירה לנבראים.
ההתפתחות וההתעלות היא לא הכרח מכני. העולם קיים באמת, וצריכים לבחור באלוהים.
*
יש את המקום של השקט הבסיסי, ויש את המקום של האני החווה. וגם בתוך החוויה יש שתי פרספקטיבות: פרספקטיבה שמשתחררת מזיהוי עצמי נוקשה מדי וכך יכולה לראות את היופי, וגם לפעול בחופשיות ולהיות בשירות. ופרספקטיבה שנבלעת בזיהוי העצמי עם מה שקורה, ויוצרת שיעבוד וסבל.
אבל הסבל הוא חלק חיוני מהסיפור. הייתי אומר שהוא הגלגל המניע שלו והדלק.
אי אפשר להיות רק בתודעה "מוארת" ורק לראות את העולם בא וחולף. דברים תופסים אותנו במעיים, והם אמורים לתפוס אותנו שם, כי יש להם חשיבות מכוננת. והם חשובים גם עבור אלוהים – גם לאלוהים יש כביכול רגש ולב. הדברים הם לא סתם. אחרת לא היה כל מסע של ריפוי, התעלות וחמלה. צריכים לעבוד בשני הפנים.
נשאלת השאלה: מדוע בחר הבורא ליצור את כל הדרמה הזאת? מה התכלית של כל זה, ולאן הכול הולך? השאלה נשאלת במיוחד לאור כמות הרוע והסבל הקיימים במערכת.
הבורא ברא מופע נהדר – בריאה אדירה ומושלמת, שיכולה לספק קיום, הנאה ופלא לאין ספור שנים. מדוע קיימות טראומות, מלחמות, משברים, רוע אנושי, הרס וסבל? מדוע בחרנו ללכת לכיוון הזה, או מדוע הבורא איפשר את זה?
כשאני שואל שאלות כאלה כלפי היקום, אני מרגיש שהתשובה גדולה עליי: אני נענה בבת-שחוק או בשתיקה. אבל אני מרגיש בתוכה שהסיפור הוא סיפור שיש בו רוע וסבל, ושזה לא היה אמיתי באותה המידה אחרת.
יש סוד עמוק בקיומו של העיקוב, ההרס, הרוע והסבל. באיזשהו מקום ומבחינות רבות, התמונה שלמה ומושלמת יותר דווקא בשל קיומה של אפשרות האופל והאי-שלמות.
אנסה לבאר חלק קטן מהפרספקטיבה הזאת.
הרב קוק כותב שהעולם מתקדם על ידי קיומו של הרוע, כי עצם משמעותה של ההתפתחות היא סינון ומיעוט של הרוע. הוא אומר שהקב"ה יצר בעולם מספיק רוע כדי שיספק להתפתחות אין סופית.
כהמשך וכאילתור על הרעיון הזה, אני רוצה לומר שהבריאה מתעצבת על ידי סינון של הסבל. קיים סבל ראשוני, טראומה, ניתוק, שפושה בכל הבריאה וממחזר את עצמו בהמון טרגדיות גדולות וקטנות ובגלגולים שלהם. הטראומה הראשונית היא של אלוהים כביכול, שהפריד את עצמו מהבריאה כדי ליצור אותה ושל הבריאה שנפרדה ממנו. מכאן הקושי וכאב-הלב הקולקטיבי עולים מכל צרה וצער ומקבלים מליוני צורות. הכול עולה ביחד לתודעה קולקטיבית משותפת של פוסט-טראומה וסבל. הטרגדיה היא לא רק ברגע השבר בעצמו; ההשלכות שלו מייצרות סבל נוסף, ניתוק, אלימות כלפי מישהו אחר, שאח"כ ימחזר את הטראומה, ענישה, קושי לחוות את הטוב שבחיים וקושי לחוות את אלוהים, ועוד.
אולם מסע ההתפתחות של הבריאה הוא במובן הזה מסע של ריפוי. ריפוי הסבל אין פירושו ביטול שלו. לפעמים אנחנו האנושיים רוצים להעלים את הסבל, לשכוח את הטראומה ולעשות כאילו שהיא לא הייתה. אבל הריפוי האמיתי הוא קבלה והכלה של הסבל ואיחוד איתו ביחד עם הריפוי וההתפתחות. כך באדם, וכך בכל הבריאה.
הטראומה יוצרת דרמה, שיוצרת סיפור. הסיפור הוא אח"כ סיפור של ריפוי של הדרמה. הריפוי בעצמו הוא סיפור ההתפתחות. ההתפתחות היא לא רק הנעה ממצב אחד למצב גבוה יותר, אלא הכלה ואיחוי עם המורכבות של הקיום, שיש בו ממשות וגוונים רבים, אורות וצל. לאור הריפוי אנו חוזרים אל התמימות ואל היכולת לשמוח בפשטות בהוויה, אבל הפשטות השניה היא לא כמו הראשונה. היא פגומה יותר, ובאיזשהו מקום גם גבוהה יותר.
הסבל הוא לא רק נחלתם של אנשים, או של הבריאה בכללה. אלא גם כביכול של אלוהים. הצער של אלוהים הוא על ההתרחקות של הבריאה ממנו. על הסבל שהוא היה חייב לגרום כשפיצל את עצמו כדי לאפשר חזרה וחיים. יש פה מהלך מודע, ויש סוד עמוק. גם את זה למדתי מהקבלה, ועל המקומות האלה קשה להרחיב.
*
המציאות היא כמו פרקטל. התכלית, הסיפור וההנעה לא נמצאים רק במאקרו הגדול של התעלות הבריאה כולה באחרית הימים; היא קיימת בכל סיפור אנושי, במהלך החיים ובכל סיטואציה וסיטואציה.
גלגולי החיים והעולמות המקבילים אינם נמצאים רק בעבר או בדמיון; הם חיים איתנו ובתוכנו עכשיו. הכול חי וקורה ממש.
אנחנו חלק מהסיפור הגדול הזה ומהמסע הגדול וגם מזה הקטן. ביודעין או שלא ביודעין, כולנו מנסים להתמודד עם מאורעות החיים, לשלם משכנתא, לשפר את יחסנו עם בני האדם האחרים ועם ההוויה ועם עצמנו, להתמודד עם דפוסים שליליים שנטועים עמוק בתוכנו, ליצור ולהוסיף גוונים לבריאה מתוך הגוון המיוחד שלנו, להרגיש ולחיות בתוך אהבה.
בדרך כלל אנחנו אחוזים בספציפיות של החוויה, מזדהים לגמרי עם הסרט ועם הדמות שאנחנו מגלמים ושוכחים להיות גם השחקן והצופה והבמאי. העבודה נעשית קלה יותר אם שמים את המוקד על החיים כעבודה, וכהשתתפות בפאר, ומפחיתים את המוקד על החיים שלי ועל רצונותיי והעדפותיי באופן פרטיקולרי. אין זה אומר שאין לאני האישי ישות או חשיבות; להפך, אני קיים בתור חלק מהבריאה ובתור מיטיב ומשפיע לה. אני לומד ומגלה את יכולותיי ואת כוחות-העל שלי, כגון ויתור, השקעה, נתינה, סליחה וקבלה.
*
בואו איתי אל המרפסת הגבוהה.
נתבונן בהוויה המתגלגלת בדרכה, תוך כדי שאנחנו נשענים לאחור ומתבוננים בה וגם חווים אותה וחלק ממנה ובוחרים בה.
בואו נתחייב ללכת בדרך של להביא אור וטוב לכל סיטואציה שניתקל בה, לפי ההקשר והיכולת תמיד.
בואו ניכנס לרומן ולדו-שיח אוהב ומתפלא עם אלוהים.
בואו ונמשיך לנסות ולפצח ולנסח את סוד ההוויה והחיים, הגם שהוא תמיד יהיה מעבר ליכולתנו.
בואו ונמשיך לחיות ולאהוב ולשנוא ולכאוב ולמות ולהנות מכל רגע, ולהודות אלף פעמים על שזכינו לכך.
בואו בחזרה אל החיים.
