חג הפורים פגש אותי מתוך הרבה התבוננות עגומה למדי בשתי שאלות:
שאלת הנוכחות האלוקית בעולם, ושאלת המקום שאני נותן לכוח החיים לזרום בתוכי.
הנוכחות האלוקית בעולם - התעוררה מתוך תחושה של הסתלקות והסתר-פנים, מין מעבר אפל למדי שקורה בתוככי היחס האלוקי, שאני - ומסתבר שאנשים רגישים ורוחניים רבים אחרים - חווים בשבועות האחרונים. בתוך כך קיבלתי מסר בחלום שאני צריך לשקול את האפשרות שבעצם אין אלוקים. לא כי בהכרח שבאמת אין, אלא כי ההבאה-בחשבון של האופציה הזאת נצרכת עבורי ותיטיב איתי.
כשהתבוננתי בדבר הבנתי שהנפש שלי היא כל הזמן, באופן מתמיד, במין clinging לאלוקים (איך אומרים את זה בעברית? מין היתפסות, חיפוש, אובססיה, היצמדות). אני קם בכל בוקר ושואל את עצמי איפה בעצם מונח היחס שלי לאלוה עכשיו. אם הוא קיים ומבוסס - מה טוב, ואם לא אני מחפש אותו ושואל עליו ומבקש אותו ומנסה לייצר אותו ב-מיינד. תמיד הייתי כזה, תמיד חיפשתי איך אפשר ליצור מעבר לחיים עוגן משמעותי יותר, מתוך תחושה קצת לא-מודעת שאם אין עוגן כזה אז החיים שוקעים בבוץ ובחוּליות שלהם ואנחנו שוכחים את הדבר הכי מהותי. וזה לאו דווקא קשר עם הבורא - קשר שהוא חי וקיים ומובטח עד שלא צריכים כל הזמן להתעסק איתו - אלא חיפוש והתעקשות על הקשר.
כשחשבתי על החלום הזה הבנתי שבעצם הנטייה הזאת מונעת ממני פשוט לחיות. וכשהיא מונעת ממני לחיות, היא מונעת ממני להינות במלאות מהעולם שהקב"ה יצר עבורי.
אני מאמין שהתובנה הגבוהה עבור עבודת הבורא היא שהקב"ה לא צריך מאיתנו כלום בחזרה, אלא הוא ברא עולם מופלא, נהדר, מדהים בקנה מידה שלא נבין לעולם, ועבודת ה' הגבוהה ביותר היא רק להסתכל על פאר היצירה הזה ולהגיד לו: "וווואווו!!! מה שבראת פה כל כך מדהים וראוי ויפה!!!". נכון שיש בחיים סבל, אבל מצד שני גם לא צריכים הנאה גדולה מדי כדי להינות מהם: עצם החיים, עצם הנשימה והדופק, יכולים למלא אותנו בכל כך הרבה אם לרגע נעצור ונשים לב אליהם. ומעבר לכך יש כל כך הרבה, מים, אש, אוויר, אדמה, גלקסיות, היסטוריה מרהיבה, ומעל הכול קשרים בין אנשים וקשרים בין בני זוג.
אבל אם אני לא חי את החיים, אני לא יכול להינות מהם, ואם אני לא נהנה מהם, אני לא יכול להודות עליהם! בעצם ההנכחה היותר מדי חזקה של הקב"ה, השאלה המתמדת "מה רצון ה'" שבעצם באה לקלף אותי ולהוציא אותי מהחיים הרגילים על סאונם וששונם, היא בעצמה מרחיקה אותי מהתכלית - שהיא פשוט להיות ולהינות מהעולם שברא ה'!
כמי שגדל על תורת הרמח"ל, אני רגיל מאוד לזיהוי של ערך רוחני עם השאלה "מה התכלית". לפי הרמח"ל, יש תכלית לעולם כולו, ועד היום אנחנו יכולים לשמוע מחזירים בתשובה מדברים על חיים דתיים כחיים שיש בהם משמעות ותכלית לעומת חיים חילוניים שהם חסרי תכלית. אבל יש סתירה מובנית בעצם הרעיון של חיפוש התכלית. כשאני מחפש תכלית לדבר, אני בעצם אומר שהוא לא מספיק טוב כמו שהוא. הוא כשלעצמו חסר משמעות, והמשמעות שלו היא רק במשהו אחר, שהדבר הזה אמנם מוביל אליו, אבל הוא לא בו עצמו, וכרגע - כל עוד הוא לא בא - הוא לא נמצא בכלל. כלומר, בקשת התכלית עבור הדבר מרוקנת את הדבר בעצמו ממשמעות! יתרה מכך, התכלית לא מושגת לעולם; שכן גם על התכלית אפשר לשאול "מה התכלית", וגם על זאת אפשר לשאול מה התכלית שלה, וכך הלאה עד עולם.
לכן אני חושב - וכך גם קיבלתי בתקשור - שלא צריכים לחפש איזה סיפור גדול שמסביר למה העולם נברא ולמה יש סבל ומהי גאולה. העולם נברא כי הוא אדיר, הוא יצירת אומנות ויש בו סבל כי אנשים יכולים גם לחטוא ולעשות בתוכו רע. אבל העולם כשלעצמו, כפי שיצא מיד הבורא, הוא גן עדן מורכב ופשוט. והמתנה הכי גדולה שבו היא שאנחנו בני האדם יכולים גם "לעוות" אותו כדי להמשיך ליצור, גם אם המתנה הזאת מגיעה לעיתים עם מחיר בצידה.
כמובן, מסתבר שהאלוקות גם רוצה שיהיה פה עולם טוב ונעים - ולכן כן יש חשיבות גם לממד המוסרי. היא רוצה שלא נסתכל רק על עצמנו, אלא גם על האחרים, וגם שנכיר אותה וניתן לה את מקומה, שזה אולי העונג והמשמעות הכי גדולים. אבל עדיין, אפשר לקחת את זה למקום שמאשר את החיים, או למקום ששולל את החיים.
מחשבות אלו הצטרפו אצלי להרהורים קשים שהיו לי לגבי עצמי, שחר פרידמן - עד כמה אני "חי את החיים" ועד כמה אני מאפשר לעצמי להביא ולהיות. בעיקר אני פוגש את הפחד, ההימנעות והאימה בכל הקשור ללהתחיל עם בחורות. ומעבר לזה, כבר מגיל צעיר הייתי אדם לא פיזי במיוחד, וכשחברים שלי קפצו למעיינות, שיחקו כדורגל, עשו רשיון נהיגה וכו' - תמיד הייתי נסוג. ההורים שלי מספרים שרשמו אותי בגיל צעיר לחוג כדורגל, ובמקום לרדוף אחרי הכדור ולנסות להשיג אותו כמו כולם, אני ברחתי ממנו... הדבר הזה פוגש אותי גם בדיונים סוערים שמתרחשים מעת לעת סביב שולחן השבת (וכדומה): כולם מביעים את דעותיהם בביטחון וביומרה, ורק אני "מתקפל" ומעדיף רק להקשיב. להבין את כולם, להבין את הסוגייה עד מיצוי לפני שאפתח את הפה. וכן לא אשקר, הדבר הזה פוגש אותי גם כעת בעשייה הרוחנית. אני מפחד להביא את המסר שלי בביטחון, as is.
מתוך ההרהורים האלה שהרבה עוגמה וחיבוטי נפש בצידם הגעתי לחג הפורים. ביחד עם מצבי הכלכלי, מצבי הרווקי והתפיסה האישית שלי לגבי העשייה וההצלחה שלי בתחום הרוחני - שלמרות הוכחות רבות בשטח, אני כל הזמן מרגיש שאני לא עושה מספיק. מתוך כל אלה הגעתי לערב החג וסידרתי יומנים וכתבים מהעבר, ופתאום נתקלתי במסר שניתן לי (בתקשורת מההדרכה הגבוהה) לפני בערך חצי שנה:
"שחר, אתה לא פה כדי להגשים שום דבר. אתה פה כדי לאהוב ולהיות נאהב".
כמה הקלה!
ראיתי בחיי שהדחף היצירתי מוביל אותי להתבוננות פנימית של הצלחה וכישלון, שאני תמיד יוצא בה חייב ומתוכה המוח שלי טס להבין מה השתבש ואיך אפשר לעשות אחרת את הדברים. יש מין תחושת חובה שמלווה את החיים שלי ואת הפנימיות שלי, אמונה שאומרת - אם לא עשית, אם לא הבאת, אם לא יצרת את החידוש המשמעותי - אז משהו לא בסדר, ואתה מועל באיזושהי חובה, ובעצם - בעומק, הקולות האלה אומרים: אתה לא ראוי לחיים.
עכשיו, הנפש שלנו לא יודעים איך לעכל מחשבות כאלה של "אני לא ראוי לחיים", כי מבחינתה באמת אם זה מה שהקול הפנמי אומר אז אני לא כ"כ חי עכשיו, והיא נכנסת לסטרס שמוליך את כל המערכות לחפש פיתרון וליצור הרבה מאוד רעל. כי אנחנו יודעים איך להתמודד עם בעיה קונקרטית שעומדת לנו על הפרק, למשל איך לחבר 1+1, אבל להתמודד עם אמירה כמו "אני כישלון" או "אני מועל באיזושהי חובה קדומה שאני לא יודע איך ליישם ושכל חיי מוצדקים רק אם אני עושה אותה" - איך אנחנו יכולים להתמודד עם כזה דבר?
עכשיו, זה טריקי, כי באמת יש בנפש רצון אמיתי לעשות, שאני מאמין שהוא מגיע מהגזירה הקדומה שבכלל הולידה את הנפש לתוך העולם הזה. וכמו שכתוב במסכת נידה, הנשמה כשלעצמה לא צריכה כלום - טוב לה למעלה בעצם הקיום המענג ובקרבת הבורא. אבל הקב"ה בעצמו אומר לה מיום שבראתי את העולם לא בראתי אותך אלא כדי שתיכנסתי לטיפה הסרוחה הזאת, של הגוף הזה. ולמה? כי על ידי החיים בחומר ממש ובעצמו, הנשמה יכולה ליישם איזושהי תכלית גובהה יותר. שמוקדדת במילים "קיום תורה ומצוות" אבל בעצם היא משהו אחר עבור כל אדם ואדם. שהמהות שלו היא להוריד את הרוח לחומר, להעלות את החומר לרוח, להביא לעולם משהו ייחודי שרק היא יכולה לו, ולחבר שמים וארץ.
אז יש את הרצון הפנימי המוטמע בנשמה, מעבר אפילו לרצון הטבעי שלה "להיות" ו"להיות באהבה", בקרבת הבורא, שהוא הרצון של הגזירה השמיימית - או רצון ה"יחידה" שבנפש בהסתכלות יותר מעמיקה - שגוזר עליה רצון עז לממש את היעוד, ובכללי לממש את עצמה, שבלי זה כל הירידה הזאתי וכל הבריאה שלה הם לא מוצדקים באיזשהו מקום.
ומצד שני, יש את הצורך פשוט להיות, ואני מגלה פעם אחר פעם שדווקא כשאני משחרר מתחושת החובה והקרב והעול הנוקשה הזאת, ודווקא כשאני משחרר את הקב"ה - את הרוח - מהגדרות יותר מדי ספציפיות, אז יש איזו נחת שמאפשרת לקיום לזרום. ויש אמת שאומרת שדווקא אז גם היצירה והעשייה באות בטוב.
אז מה היה בפורים?
בפורים קיבלתי מלא מלא אהבה. מלא. גם נתתי, אבל גם קיבלתי כל כך הרבה שיקופים של אנשים שאמרו לי שהם רואים אותי, שהם מבינים אותי, ושהם אוהבים אותי עבור מה שאני (ולא עבור מה שאני לא).
ומתוך כך הבנתי שבאמת יש כאן משהו שונה, שאני לא יכול או אמור לעבוד כמו "כל האנשים". אולי אין אנשים שאמורים לעבוד כמו כל האנשים, מה שבטוח הוא שכל אדם הוא אחרת ובטח שאני ממש ולגמרי אחרת, ואני צריך פשוט ללמוד לעבוד כמו שהישות הזאת עובדת - ולא באופן של מישהו חיצוני. לדוגמה, אני צריך לקבל את החולשות שלי - למשל שקשה לי לעבוד יותר משלוש שעות ביום, שאני ישן מלא, שאני רגיש לאנשים, שאני שקט בויכוחים - אני לא יכול להתכחש להם, כי גם אם אני מתכחש להם וצועק על עצמי "למה אתה ככה? למה אתה ככה???" - הם עדיין שם. אז אני יכול פשוט לאהוב את עצמי ככזה ובמקביל לראות איך משיגים את המקסימום בתוך התנאים האלה - שזה פשוט עניין של הרגלים ולמידה. ומאידך, גם הדברים הטובים והיפים בי הם אמיתיים, וברוך ה' נראה שיש כאלה - וגם להם אנ'לא צריך להתכחש.
תמיד ידעתי שאני "עוף מוזר", שאני בנוי אחרת, אבל לא תמיד נתתי דין וחשבון לעצמי עד כמה - לא תמיד הרשיתי לעצמי להיות היצירה המיוחדת והחד-פעמית הזאת ולאפשר לי לשפוט את עצמי ולפעול על פיה, לטוב ולמוטב.
ובעצם, מי ומה כאן לא מוזר? כל דבר שאנחנו רואים בעינינו בעולם האנושי נוצר מתוך חלום של מישהו, מתוך הזיה, מתוך יצירה. הבנתי את זה כשעברתי ברחוב וראיתי שוטרים ואנשי מג"ב מחופשים. קלטתם? האנשים הכי רציניים, מחופשים - כמו ילדים! כך גם במערכת שהיא לכאורה הכי רצינית בעולם, הכלכלה וההיי-טק: בסופו של דבר זה הכול משחק, שאנחנו נכנסים אליו כי אנחנו נהנים ומבינים את החוקים. משחק רציני, ללא ספק, ועדיין משחק - כלומר יצירה, הזיה, משהו שאינו מובן מתוך הקיום הסטנדרטי החומרי. אפילו שופטים לובשים פאות, ומדקלמים פרוטוקולים טקסיים! אין דבר שלא נוצר מתוך יצר המשחקיות והחידוש (שבעומק הוא יצר המין).
חשבתי לעצמי על הוגים וסופרים שהביאו את השפה הייחודית שלהם, כמו קפקא, דרידה ורבי נחמן להבדיל. הם כותבים את החלומות האישיים שלהם, את ההזיות הפרטיות, ועל פניו - לפני המעשה - מי בכלל יקרא את הדברים האלה? באיזו במה הם יכולים להתפרסם? והנה, הפלא-ופלא, דווקא אנשים שמרשים לעצמם לדבר בשפה הפרטית של ההזיות שלהם, שלא עושים יותר מדי התנצלויות ותיווך כדי להתאים, הופכים בסופו של דבר לשפה החדשנית של הדורות הבאים; אנשים "מוזרים" אחרים מוצאים דרכם את שפתם הפנימית, והם מוכננים מציאות חדשה - ולא רק משקפים.
במציאות המופלאה, הקיימת-סתם-כמו-שהיא שהאלוהות יצרה, הגדולה והגאונות שלה באה לידי ביטוי דרך כל יצירה שמחדשת - ולכן "אין פרצופיהם של הבריות דומים".
ולקבל את העולם כמו שהוא, פירושו גם לקבל את עצמנו כמו שהוא, על השריטות והגבהים.
פורים החזיר אותי לאהבה עצמית, לקבלה עצמית ולאמונה, וכעת נותר ליישם את זה בחיים ולראות איפה זה פוגש את האתגרים.
כל זה בתוך האמירה הכללית, הפורימית מאוד לעניות דעתי, שהעולם לא קיים בשביל איזו תכלית - זוהי התודעה של פסח, שגם לה יש מקום כמובן ואני לא מכחיש - שהעולם בעצמו הוא התכלית, בהסתר שלו, בקיום שלו, בטירוף שלו, בייחודיות הכל-כך נדירה ומיוחדת של כל אדם של כל פרט ושל כל הקשר ורגע, ושאלוקים נוכח דווקא כשהוא נסתר - כי הוא הבמאי הגדול של ההצגה הגדולה הזאת, וגם הקהל.
