המאמר שלפניכם נולד מתוך דיון בקבוצה מיוחדת במינה של מחפשי דרך רוחניים ללא רקע דתי, שרצו להכיר יותר לעומק את העומק של היהדות מבלי לחרוג מהרוחניות החופשית שהכירו.
היא נפתחה כשבריטריט שתיקה שחל ביום הכיפורים מישהו העלה את השאלה, "מה זאת עבודה זרה?". השאלה הזאת הציתה את דמיונם וסקרנותם של משתתפים רבים, ונוסדה קבוצת לימוד ושיח פתוח (שנפגשה בינתיים פעם אחת).
ואני, שהגעתי לריטריט בשתיקה כדי לעבור "איפוס מערכות" ומשום שלא מצאתי את מקומי בתפילה הרגילה בבית הכנסת ומצד שני לא יכולתי שלא לציין את היום הקדוש בצורה מיוחדת, מצאתי את עצמי בסופו של דבר מוביל שם תפילה, שהייתה מושרשת בסידור אך גם הביאה את השפה האישית ואת כמיהת הלב הפרטית ואת החידושים של ימינו. ואחר כך, מגשים חלום של שנים רבות ומשתתף בקבוצה כזאת. מתוך הדיון המשותף נולדה בי הבנה חדשה על משמעותה של עבודת האל
שהרי, אם אלוקים הוא הכול, מה המשמעות של איסור עבודה זרה? איך אפשר לעבוד "אלוהים אחרים", דברים שאינם אלוקים, אם אלוקים הוא כל-נוכח והכול זה אלוקים?
ומאידך, אם אלוקים הוא רחב עד אין סוף, מה המשמעות של ההתגלות, הציווי והמצוות? לעיתים אנחנו מרגישים שהציווי מקטין אותנו ותוקע אותנו במערכת יחסים לכודה.
כדי לענות על השאלות האלה, יש להבחין בין מונותאיזם אינקלוסיבי ומונותאיזם אקסקלוסיבי. מונותאיזם אינקלוסיבי פירושו שאם יש אלוקים אחד אזי הכול אלוקים, והאלוקות כוללת את כל יתר הדברים בתוכה. ומונותיאזם אקסקלוסיבי פירושו שאם אלוקים אחד הרי שאין עוד דבר שהוא כמו אלוקים, אלוקים נבדל מכל בריה אחרת ואין שום דרך לדמות אותו או דבר שדומה לו. ההינדואיזם ידוע כמוניזם אינקלוסיבי. הוא עשוי להיות אמונה מדי מאפשרת, שמחזירה אותנו מתוך כך ש"הכול אלוקות" אל הצבעוניות של העולם וגם לכל התאוות. היהדות לעומת זאת רוצה את הקשר הטהור.
בעבר חשבתי שמדובר על צמצום של האלוהות האחדותית הנון-דואלית, אולם היום אני מתחיל להבין שבהבנה נכונה של הדברים, אין זו אלא הדרך אליה.
האמונה היא היקשרות אישית עם הממשות הנעלמת, שאי אפשר לראות אותה או להוכיח אותה, אבל אפשר להיות מחוברים אליה באופן ישיר. זהו קול האין סוף המדריך אותנו בתוך ימי החושך, שנותן לנו כוח לעבור את הקשיים ושהקשר הפנימי איתו הוא הדבר החשוב ביותר בחיים.
מהו אפוא איסור עבודה זרה?
הדרך לאלוקים היא דרך ראיה מעבר לפרטים, ראיה מעבר לנפרדות. איסור עבודה זרה הוא איסור לזהות כל דבר סופי או כל דבר חלקי בעולם ובדרך עם המוחלטות של אלוקים. מבחינה פנימית, מדובר על זיהוי של משהו סופי – כל דבר סופי באשר הוא – בתור ה"אלוהים" שלנו, כלומר הממד שנותן לנו סמכות, משמעות ומשענת. עבודה זרה היא שיעבוד רוחני וניתוב האנרגיות ורצון הסגידה שלנו אל משהו חלקי בדרך, לדוגמה סמכות חיצונית כמו בוס או מנהיג, או תאווה כלשהי. כל דבר כזה מקטין את רוחנו וחוסם את הדרך אל האחד. איסור עבודה זרה מקטין את הרוח החופשייה והאין סופית של האדם; כל אמונה ספציפית היא הקטנה שכזאת.
בתור בני אדם, יש לנו צורך עמוק בשלמות, צורך באישור ולגיטימציה של הקיום שלנו. איסור עבודה זרה הוא השלכה של הצורך לקבל את השלמות הזאת החוצה, אל 'משהו' – לכסף, ליופי, לדמויות משפיעות, לאדם אחר, לגורמי סמכות כמו החוק או הבוס.
בפועל האמת היא שאנחנו אמורים לקבל את האישור הזה מבפנים, באופן שאינו תלוי בשום דבר, בגלל שיש צלם אלוהים בקרבנו פנימה. אין הכוונה שאנחנו עצמנו אלוהים – מחשבה כזאת היא לא יציבה, כי אנחנו מכירים את עצמנו גם באישיות החיצונית המלאה פחדים וחלקיות ואי אפשר לסמוך עליה. הכוונה היא שיש בתוכנו ממד עמוק שממנו אנחנו יכולים וצריכים לשאוב תמיד את ההשראה, מתוך החיבור והקשר עם האחד.
להיות בהקשבה ישירה אל האחד פירושו לכפור בכל השאר. יש למשוך את ההזדהות, הסמכות והעליונות שאנחנו נוטים להעניק לדברים חיצוניים (כמו יופי, כסף וממשלה) ולהחזיר אותה למהות ולעצמנו.
כדי להכיר שאלוקים אחד וש"הכול אלוקות" יש קודם כל להכיר בכלל את אלוקים, וזה אפשרי רק כחושפים את ה"אחד" והמהות שמעבר לגילוים הסופיים. יש לכפור בחיצוניות של העולם, בפשטנות שלו, בשטחיות. מתוך כך אפשר להכיר את הבורא ואחר כך לקבל את העולם בחזרה, ובעיקר לקבל אותו בחזרה לעבודה ולאהבה.
אז אנחנו במצב של 'אחד היה אברהם', לא בפסיביות וקבלה כלפי העולם וכלפי כוחות הנפש שלנו, אלא בגילוי הנשמה הטרנסנדנטית שבתוכנו שמעבר לכוחות השונים ושמושלת בהם. כך אנחנו מקבלים את העולם בחזרה כשאנו כבר לא חלקים חלקיקיים בתוכו שרודפים אחרי העונג והסיפוק האישיים שלהם בתוך המכלול, אלא נותנים לו ותורמים לו, מחברים אותו.
רעיון זה מתקשר לתארי השלילה של הרמב"ם. הרמב"ם כידוע טען שאי אפשר להגיד שום דבר פוזיטיבי על אלוקים – לא שיש לו גוף ולא שהוא גדול או קטן וגם לא שהוא אוהב או שונא וגם לא שהוא חכם או רוצה, אפילו כמעט שלא שהוא קיים. להפך, אנחנו מתקרבים לאלוקים ככל שאנחנו מבינים מה הוא "לא". כמו פסל שיוצר את הדמות מתוך פיסול ופסילה של כל היתר, אנחנו מתקרבים להבנה של המהות האלוקית ככל שאנחנו מכירים יותר את התכונות של העולם וגם יודעים להגיד שזה עדיין לא המוחלט, שהמוחלט הוא מעבר לזה והוא טהור ומשוחרר מכך. רק מתוך כך אפשר להבין מהות כמו זו של אלוקים שלפי הרמב"ם היא מהות פשוטה וראשונית ללא תכונות.
פסגת ההכרה האנושית היא לפי זה ראיית האחוריים האלוקיים – כמו משה בנקרת הצור, שה' אומר לו "וראית את אחוריי ופניי לא יראו". לפי הרמב"ם, ראיית האחוריים משמעותה הכרה של האל כמו אדם שראה את חבירו מאחריו, שמשמעותה הכרת הנבדלות שלו מכל בריה אחרת, הכרתו כישות בפני עצמו. לא ניתן בעודנו בגוף להגיע להכרת הפנים האלוקיות, שזה לפי הרמב"ם הכרת המהות האלוקית בעצמה כמו שהיא.
את דרגות ההכרה האלה בפירוש הרמב"ם יש להבין כדרגות של הוויה ושל דביקות. לא רק הבנה שכלית לפנינו, אלא האופן שבו האדם תופס את אלוקים הוא גם האופן שבו שכל האדם מתעצב ונוכח באלוקות. נראה שהרמב"ם רומז שההשגה של משה על נקרת הצור היא פסגת ההכרה האנושית האפשרית, שהיא מיצוי של תארי השלילה – הכרת הנבדלות האלוקית מכל בריה באשר היא, שמסמנת אותה בתור ישות נפרדת וקיימת קיום עצמאי, גם אם לא מתגלה בפניה העצמיים.
ניתן לקשור זאת גם עם פירוש הרשב"א, שלפיו "ראיית האחור" היא ראיית הקשר של התפילין שלובש הקב"ה. הרשב"א מפרש זאת שההשגה הגבוהה הזאת היא הכרת חוקי הבריאה, ואחיזה במקום שבו החוקיות היא אחת וכל חלקי הבריאה מתאחדים. ראיית הפנים לעומת זאת היא ראיית השפע והשפיעה של האהבה האלוקית האין סופית כפי שהיא מהווה את העולם מתוך עצמה. אולם השגה של הרובד הזה הייתה מבטלת את הנפרדות והעצמאות של הבריאה, ולכן היא לא אפשרית בעודנו בחיים (אלא רק במוות כשהנשמה המקבלת זאת פורחת מן הגוף).
לפי זה, הבריאה בעצמה היא האחוריים האלוקיים. אנחנו מקיימים כל הזמן את הפסוק "אחרי ה' ילכו כאריה ישאג". אלוקים מנהיג את העולם בפניו, בהארת שפע ההוויה והאהבה האין סופיים של עצם הגילוי, אולם הבריאה בעצמה היא ההשלכה או ההיטל של הגילוי הזה, שמוכרחת להישאר עצמאית ושלכן היא נותרת ב"אחוריו".
הכרת האל לפי זה היא שלילה הדרגתית של כל הבריאה מהזיהוי שלה עם אלוקים, על מנת לגלות את אלוקים בעצמו וללכת איתו ואחריו, כמו שהוא אמר לאברהם: "התהלך לפניי והיה תמים".
כך גם היה בגן עדן, "קול אלוקים מתהלך בגן לרוח היום". אלוקים בעצמו לא מתגלה, אולם קולו נשמע. אם נבין שכל המציאות מתהווה תמיד מתוך הגילוי האלוקי, ולא רק בגן עדן אלא גם עכשיו, הרי שהקול הזה נשמע תמיד – הוא עצם קולה של המציאות, אם משכילים לשמוע אותה ככזאת.
מכאן נובעת ההתעקשות של הרב קוק שלא להגדיר את האלוקות, והביטוי שלו כי "כל הגדרה באלוקות היא אלילות רוחנית". אפשר לקחת את זה למקום של אתאיזם כפשוטו: אם יש עצם שלא ניתן לומר עליו דבר, באיזו מידה בכלל ניתן לומר שיש עצם שכזה? אולם הרב קוק מתעקש שעלינו להימנע אמנם מלהגדיר את האלוקות, אבל עדיין לעשות את השאיפה והרגש הדתיים ליסוד הקיום המוסרי שלנו, שכן רק הם יכולים למלא אותנו בשאיפה אמיתית יציבה וגבוהה אל הטוב.
כלומר, הוא קורא לחיים של רליגיוזיות אינטנסיבית לצד תאולוגיה ניטרלית וריקה. זהו המתכון לדעתו למיסטיקה האתאיסטית של העתיד לבוא.
ההימנעות מהגדרה באלוקות, שעליה התעקש הרמב"ם בתארי השלילה וכן הרב קוק, ממשיכה באופן הגיוני גם להימנעות מ"דתיות", כלומר מהאמונה שאלוקים נתפס בגדרי הדת הספציפית שלי, מזיהוי של הדת עם אלוקים. הדת בעצמה יכולה להפוך לאלילות, אם את אותה הישות האחת והממשית אני תופס בצורה מצומצמת ולא בצורה פתוחה ואין סופית. כלומר אני יכול עדיין להאמין באליל אחד במקום בעולם של הרבה אלילים, ולזהות אותו בטעות עם ה' אלוקי ישראל, וזהו השורש הדק והעמוק של האפשרות השלילית שקיימת ביהדות, שעליה נאמר בגמרא "לא זכה, נעשית לו התורה סם המוות".
אלוקים לפי הרמב"ם "נמצא ולא במציאות". אי אפשר לומר עליו שהוא "קיים" במובן הסטנדרטי, אלא הוא מתקיים מעבר להגדרות הנוקשות של קיום ואי-קיום. אולם האם זה אומר שאיננו פרסונלי? לדעתי לא. המהות האין סופית הזאת, הקיימת-לא-קיימת והבלתי ניתנת להגדרה, יכולה גם לפעול מתוך חופש ורצון. אפשר לתפוס אותה כאישיות, כלומר כנשמה וכסובייקט, גם אם איננו יכולים לומר עליה דבר מעבר לזה.
אם נכונים כל הדברים שאמרנו עד כה, יש אפשרות להיות מובל באופן ישיר על ידי אלוקים. העולם לא מסתיר את הקול של אלוקים, מכיוון שהעולם הוא רק השלכה והיטל של אלוקים; אלוקים מוביל אותנו על ידי פניו ההולכות עמנו, שאנחנו יכולים לשמוע אותם דרך קולנו הפנימי. קולו העדין של המצפון הוא הקול שדרכו בתוכנו מתגלה אלוקים. כמו כן עלינו להאזין לסיטואציה הקונקרטית העומדת לפנינו, שהיא תמיד האמת לאמיתה מכיוון שהיא המציאות ולכן היא דבר אלוקים.
עלינו לבטל ככל הניתן (במקביל למהלך של תארי השלילה) את התפיסות הדמיוניות שלנו אודות המציאות ואודות עצמנו ואלוקים, כלומר את המחשבות שנובעות מהעמדה האישית הסובייקטיבית ומהאופן שבו אנחנו חווים את המציאות בתור פרטים, תפיסה שמשולבת עם האינטרס האישי, הנורמות החברתיות והטעם האסתטי. כפי שפירש הרמב"ם את חטא עץ הדעת כירידה מהאובייקטיביות של השכל, שהיא האובייקטיביות של העולם שברא אלוקים ולכן של אלוקים, לסובייקטיביות של ה"מסוכמות", הדמיון והטעם האסתטי החברתי ציבורי.
השמירה על היושרה הפנימית של קול המצפון, פירושה חוסר הסכמה לעשות מה שאנחנו יודעים ומרגישים בודאות בתוכנו שהוא לא נכון – גם אם איננו יודעים להסביר זאת. פירושו ניטרול של שיקולים אישיים של כדאיות, כמו שכותב הרמב"ן שמי שרוצה לדעת אם לעשות דבר-מה או לא עליו לנתק את האינטרס האישי שלו ולחשוב על זה באופן אובייקטיבי. הדרך הזאת גם דורשת התנקות מחששות ופחדים, שנובעים בעצמם פעמים רבות מתפיסת עולם מעוותת שמגזימה פרופורציות לפי הצורך האישי.
רצון ה' הוא ממשי, הוא לא רק הפשטה אלא כוח בורא ומוחשי, כשם שה' הוא ממשי וברצונו ברא את העולם. ספר התניא מסביר שכשאנחנו מקיימים את רצונו של אלוקים, אנחנו שורים ונמצאים בתוך הרצון הזה באופן ממשי. באותו האופן, אדם שמחזק את הקשר המיסתורי הקיים בינו לבין הישות העליונה, משתדל להתנקות מחטאים ודמיונות ולחזק את ההקשבה הזאת שקיימת דרך ההליכה בדרך המצפון והקידום של תוארי השלילה, "הולך אחרי ה'" ומתלכד עם קולו במובן שהוא לא רק אלגורי אלא ממשי.
מדובר אם כן בתיקשור, אבל לא תיקשור עם קול של ישות מוגבלת כלשהי, אלא עם פניו של אלוקים.
