האם ניתן לנסח תפיסה תורנית סביבתית שלמה? תפיסה שהיא לא רק ספורידית – חיבור של מדרש כלשהו או פסוק כלשהו עם רעיונות סביבתיים, – אלא היא מציגה תפיסת עולם שלמה, מהלך שמתחיל מ"בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ" ומספר את כל התורה מחדש, עד ביאת הגואל (ש"צמח" שמו...) בהתייחסות סביבתית.
התחלותיה של תפיסה כזו כברקיימות ברוחי. ובעזרת ה' יבואו בהמשך המאמר. אבל ראשית רציתי להתייחס לשאלה למה בכלל חשוב לייצר הסתכלות יהודית על משבר האקלים.
על פניו יש תמיהה ברצון לנסח מיתולוגיה ומשנה רוחנית עבור התיקון הסביבתי. אין דבר מטריאליסטי ממנו, דבר הנתון יותר "תחת הטבע". סוגיית הקיימות היא שאלה מדעית של עובדות, מדדי משקעים ומנייני אוכלוסין; היא שאלה הישרדותית של פתרונות, טכנולוגיה וכדאיות.
בפועל, הוגים "ירוקים" לא מעטים סבורים שתיקון המשבר דורש יותר מאשר פתרונות פרקטיים, כי מדובר בבעיה שורשית. האופן שבו האדם תופס את עצמו, את סביבתו ואת היחסים ביניהם, היא שהובילה למשבר, וכדי לשנות אותו יש צורך בשידוד הערכים האלה ובהחלפתם בערכים ירוקים, סביבתיים. זו גם הזדמנות עבור האדם לעבור התעלות ותיקון של ערכיו ותרבותו.
אלא שלפי ההוגים האלה שורש הבעיה הוא באנתרופצנטריות (שימת האדם כערך המרכזי), ששורשיה במסורת היהודית-נוצרית. מה שהתחיל בתור אמונה באדם כ"נזר הבריאה" וכברוא בצלם ומריקון של המציאות החומרית מהאימננטיות האלוהית שבה, הפך בעידן החילוני והקפיטליסטי לתפיסה של הטבע כמשאב נטול-חיים, כמושא להתבוננות א-פרסונלית (מדע) ולניצול למען רווח אישי (טכנולוגיה). בכך האדם גם בודד את עצמו מהטבע ומהמרקם הגדול של הדברים ויצר לעצמו בדידות מטפיזית שהיא שורש הבדידות המודרנית המתבטאת במספר נוטלי הכדורים. השליטה על הטבע נתפסת בהגות זו כאלימות וכניצול במובן הפושע. גם האל המונותאיסטי אינו יוצא חף מפשע בחשבון. זה האל המופשט, הלא-טבעי, השולט בכול, ו"מבחוץ" כביכול, ושמכתיב מוסר היררכי, כהנגדה לתפיסה האלילית שכביכול ראתה בטבע משהו חי ורשת שהכול שווים בה, אדם כבהמה. כל זה קשור גם לתפיסות מגדר של פטריארכליות מול שיוויון או עליונות נשית.
התפיסות האלה בעייתיות, לא רק עבור הדת היהודית (והנוצרית) אלא עבור האנושות בכלל. ואכן בשיח הרווח שלהם יש נטיה להניח את זכויות האדם מתחת לזכויות הטבע, ואווירה כללית כי האדם הוא "המחלה של הכוכב הזה" (כניסוחו של סמית בסרט מטריקס) וכי מוטב היה שיחדל להתקיים. זה מצטרף למגמות נוספות שמורידות את האדם מעל כסא מלכותו, כולל העליה של בינה מלאכותית והיחס הכללי במדעי הטבע שלא רואה באדם יותר ממין נוסף של יצור אורגני.
לדעתי הזרמים האלה, גם אם יצליחו למזער את הנזק הסביבתי ולהביא לשינוי של תפיסה שיווניות יותר אל הטבע, כוללים בתוכם תפיסה הרסנית ודיכוטומית שתביא בעצמה נזק. אני מאמין שיש באדם משהו שמבחין אותו משאר הטבע, ולו רק מבחינת התוצרים הניתנים לצפיה: אף יצור אחר לא כיסה ככה את הכוכב, לא סיכן את קיומם של שאר המינים ולא תהה על אחריותו בתוך זה. חוסר הבנה של האדם, כולל רצונו הפורץ להתקדם ולשלוט בכול, מביא לעולם מושגים לא מדויק, ולסירוס לא מוצדק. מה גם שהתפיסות האלה שגויות. זה לא מה שהמסורת היהודית אומרת. אולי חלק ממאמיניה ראו את זה כך, אבל זאת לא התמונה שעולה בבירור מקריאה בלתי משוחדת במקורות, ובפרט בתנ"ך (זאת מעבר לדיון על הדיוק של הנרטיבים שלהם לגבי האלילות ומצב האדם הטרומי, שאין לי כלים לנהל כעת).
הבקשה היא לא רק להצליח להראות שלמסורת היהודית-נוצרית יחס אחר, מאוזן הרבה יותר כלפי הטבע, ושהיא יכולה "גם" לשחק במגרש של התנועות הסביבתיות, אם מפרשים מקורות נבחרים כך שיתאימו לחשיבה קיימותית. יש יומרה להציג מערך אחר של מטא-נרטיב סביבתני. אני מוצא פעמים רבות כי נכוחים דברי התנא "הפוך בה והפוך בה דכלא [=שהכול] בה" – כשעוסקים בתורה מתוך זווית ראיה עכשווית, מוצאים בה חידושים מפתיעים ומפליאים, ותובנות מורכבות שלא תמיד עולות בשיח רציונלי חילוני. זאת ועוד, לתובנות האלה יש סגולה של איזון ורב-ממדיות, והן יכולות לשמש כתריס בפני חד-ממדיות שעשויה להיות הרסנית.
לתורת קיימות יהודית יש חשיבות ממשית, קיומית. בסופו של דבר, בפעולות מונח היכולת לשנות את העתיד. כל פעולה צריכה כוח מניע. הדת הוכיחה את כוחה שוב ושוב ביכולת ליצור סיפור-על שמניע אנשים רבים להזדהות נלהבת. משמעות מובילה להזדהות, והזדהות מובילה לפעול. אכן פעולות ברמה המדינית הרבה יותר חשובות, באופן גורף, מאשר פעולות ברמה הפרטית. אבל פעולות מדיניות אלה, כלומר ההכרעות של מקבלי ההחלטות ושל בעלי היכולת והאמצעים, מושפעות אף יותר מרמת ההזדהות הקולקטיבית, שכן הם מקבלים את כוחם מהציבור.
לעניות דעתי חלק מהסיבה לאדישות היחסית ולעייפות מנושא שינויי האקלים, בחברה הכללית וכל שכן בחברה הדתית, הוא העדר מסגרת התייחסות של סיפור גדול ומניע. היכן שתחושת סוף העולם וערכים של דאגה לטבע הופכים לאידיאולוגיה בפני עצמם, הם מספקים את המקום הזה. אם זה לא קורה, הסיפור עצמו "משעמם", נתון לפרטים מטריולוגיים יבשים, וגם מאיים, ולכן יש רתיעה לעסוק בנושא.
אצל דתיים הסיפור חמור יותר, כי יש מסגרת התייחסות אחרת, שעל פניו איננה כוללת שפה או מושגים להכיל את משבר האקלים ואת הצורך בתיקון בעניינו. עבור היהודי הדתי, הנרטיב המרכזי הוא מעבר מגלות לגאולה דרך קיום חוקי האל. "סוף העולם" לא כל שכן כזה שקשור בגורמים אחרים, מטריאליים-טכנולוגיים, איננו אפשרי בו. המצב רק מחריף כאשר פיסות המשמעות האלה מיוחסות, כביכול, ומנוכסות על ידי גורמים ליברליים שכביכול שונים מהדת או עוינים לה. והרי זה אבסורד. אם יש מסרים כולננים למשבר האקלים, אחד הבולטים שבהם הוא שכולנו תלויים ביחד. משק כנפי טורבינות באפריקה ישפיע בסופו של דבר גם על סופה באמריקה. המדובר הוא הגורל המשותף של כולנו, כאנושות. זו שאלה קיומית, הישרדותית, ולי זה נראה מושכל ראשון שההישרדות של האנושות דה-פקטו היא הדבר החשוב ביותר שיש לשמור עליו, ושאין זה משנה מאיזה עדה, דת או דעה אתה מגיע. אבל הרי זה שורש העניין: גורמים ליברליסטים נוטים לראיה קוסמופוליטית, אוניברסלית, וזו דייקא הסיבה שמשבר האקלים מדבר אל ליבם. אנשים וקבוצות בעלי נטיה דתית ושמרנית יפחדו מהתפוררות הזהות הפרטיקולרית (חוץ מזה שהם יעדיפו את שיקולי הקבוצה וההווה על פני ה"אנחנו" הגדול יותר). סוגיית האקלים היא רק סעיף של ההתפצלות השורשית הזאת. אבל זה אבסורד, כי מה שמונח על הכף הוא כאמור הגורל המשותף והזהה של כלל האנושות. אני לא מתכחש לדיון מדעי ענייני שנעשה לגבי ממדי המשבר, סיבותיו והאמצעיים האפשריים (והבלתי-אפשריים) לריפויו. אבל אילו היה הדיון ענייני בלבד, לא היינו מצפים למצוא בו חלוקה חדה ומותאמת לסוגיות אחרות, קרי שמרנות מול ליברליזם.
לכן יש חשיבות בעיניי לניסוח דתי, בשפה ובכלים הרמנויטיים מסורתיים, לסוגיות אקלים. לא זו אף זו, לניסוח דתי ספציפי במסגרת מסורת פרטיקולרית – במקרה זה היהדות. זהו פתח ליכולת לרתום אנשים מסוגים שללא זהו לא היו נרתמים לכך, לדאגה אקלימית. מהעבר השני, ההקשר המסורתי והשמרני יכול גם לשמש כגורם מאזן ומפקח לתנועות אקלימיסטיות, שלא יאבדו מתוך כוונות טובות ראיה בהירה.
מן העבר השני, החידוש במסורת וקריאת המסורת מחדש היא פעולה חיונית עבור התורה בעצמה. זה חלק ממה שמפרה אותה ומאפשר לה "להרחיב את מקום אוהלה", להגדיל תורה ולהאדיר. בדור כמו שלנו, חשובה יותר מאי פעם הרלוונטיות של התורה והתחושה של מאמיניה ומקיימיה כי היא עוסקת בנושאים ממשיים, שקשורים לעולם הנוכחי ולנושאים החשובים בו באמת, ולחידושיו הרבים. אחת הסוגיות האופייניות שהיא חידוש במאה שלנו ושלא זכתה להתייחסות תורנית מספקת, היא סוגיית האקלים.
בכל חידוש כזה של התורה על ידי ייבוא, או ייחור, מבחוץ והטמעה של תוכן חדש בתוך גוף התורה על ידי עיכול והמרה לשפת המסורת, יש גם ממד של תחיה, ולא רק חידוש. אנחנו באמת ובתמים מעמיקים עוד יותר את הבנתנו והקשבתנו לדבר ה', ומשחזרים רבדים קמאיים ואבודים שלו שלא יכלו לקבל תשומת לב מספקת בדורות אחרים. בכל סוגיה כזאת, כמו ההטמעה של הפילוסופיה הקלסית על ידי הרמב"ם, או הלאומיות על ידי הרב קוק, אנחנו נדרשים על ידי אילוץ חיצוני שבסופו של דבר הוא גם חפץ פנימי להעמיק בתוך התורה על מנת למצוא בה תשובות, וכדי לעשות זאת אנחנו נדרשים לחפור יותר עמוק לתוך המהות שלה, מעבר לניכר ולמורגל. בכך אנחנו חושפים באמת ובתמים רובד עמוק יותר של התורה, ומאפשרים לו להתחבר עם תורת הדורות ולהגביהה לרובד חדש את האמונה ואת החיים שלנו.
בהקשר הנוכחי, שאלת הטבע והיחס הנכון בין האדם, אלוהים והטבע הוא מהמוקדים העמוקים והרגישים ביותר בתורה לעניות דעתי, ושימת הדגש עליה יכול להחזיר לנו במידה מסוימת את התורה הקדמונית – תורת אדם הראשון שבגן עדן ושלפני החטא.
בהקשר הנוכחי, שאלת הטבע והיחס הנכון בין האדם, אלוהים והטבע הוא מהמוקדים העמוקים והרגישים ביותר בתורה לעניות דעתי, ושימת הדגש עליה יכול להחזיר לנו במידה מסוימת את התורה הקדמונית – תורת אדם הראשון שבגן עדן ושלפני החטא.
תורת גן העדן קובעת שהעולם לא נברא בעבור האדם, אלא האדם בעבור הטבע. כך הוא בין אם אנחנו קוראים בסיפור הבריאה שבפרק א או בפרק ב בבראשית. האדם הוא אמנם נזר הבריאה, אבל הוא נועד לשרת את הבריאה, בעבור האלוהים, ולא לעשות בה שימוש נצלני עבור עצמו. תפקידו הוא 'לעבוד ולשמור' את הגן, כלומר את הצומח.
נראה שזה הפירוש למעשה עץ הדעת - האדם חטא בכך שחשב שהכול מותר לו, שהוא בעל הבית על הדברים. עמדה כזו מאפשרת להמשיך לדגול בפיתוח וביצירה אנושיים, תוך שמירה על הגבול שלהם בתרומה שלהם עבור עבודת ה' במובנה הרחב, עבור האנושות ועבור הטבע.
בתורה, הטבע בעצמו מדבר, וליתר דיוק אלוהים בעצמו מדבר דרך הטבע. אם קורים אסונות, אין זו יוזמת האדם או מקרה, אלא השגחה אלוהית המתבטאת בכל דבר דרך הסיבתיות הכפולה. הארץ בעצמה אינה סובלת חטאים, והיא 'קאה את יושביה'. הטבע בעצמו מדבר, ולדיבור שלו יש משמעות. קריאה של משבר האקלים לאור זה היא אחרת לגמרי. הטבע עובר פרסונליזציה, כשם שהאל עובר פרסונליזציה, וגם האדם.
נצלנות אינסטרומנטלית מתאפשרת רק לאור תפיסה מטריאליסטית, שמנתקת את הנשמה מאלוהים, מהטבע ומהאדם. למעשה בכך היא מפרידה את שלושת התחומים הגדולים הללו - אלוהים, אדם והעולם, או הקדושה, התרבות והטבע - כל אחת לתוך גלות בתוך עצמה. ואז כל אחת גם קורסת לתוך עצמה, ומאבדת משמעות.
תפקידו המקורי של האדם הוא להיות מתווך בין אלוהים לעולם, בין הקדושה והטבע, ולחשוף את הקדושה הקיימת בטבע. כמו כל מתווך, אם הוא עושה מהשליחות שלו עיקר הוא בעל ערך בל יסלוא, ואם הוא עושה מעצמו עיקר הוא הופך מ'ממוצע מחבר' ל'ממוצע מפריד'. זוהי התודעה של עץ הדעת, שהיא הבסיס לתרבות המערבית ושאנחנו חיים בתוכה עדיין.
היהדות מציעה כיוון אחר, של הרמוניה חיובית ובונה בין האדם לבין אלוהים והטבע. האדם קורא לחיות בשם, שומר ומטפח את הגן, מתפלל ומוריד גשמים. תפקידו אינו נפקד, אך המטרה שלו היא לייצר הרמוניה, ולא רק קידמה. בתוך מצב כזה יכולה לשרות קירבת אלוהים המקורית והגדולה, שבה "קול ה' מתהלך הגן לרוח היום".
(פורסם לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון ט שבט תשפה 7.2.25)
את הרעיונות האלה אפתח במאמרים הבאים באתר זה. אם התחברתם ואם אתם מזדהים עם החשיבות של הדברים, אשמח אם תכתבו לי
