מה קורה כשאין עוד מחשבות?
מה נשאר כשאין יותר סיפורים, ואין יותר את המתח שנוצר מהצורך לתת משמעות ומהפער בין הרצוי למצוי?
ההוויה מתגלה אז בטהרתה. היא עשויה להיות מהממת, ועשויה להיות שלווה ונעימה. בכל מקרה היא מתגלה מתוך השקט. בהוויה הטהורה הזאת מתגלים הפרטים שבסיטואציה ללא פרשנות, ומתגלה גם ההוויה בעצמה שלפני כל צורה וביטוי.
רק אז אנחנו מבינים, בראיה בהירה, עד כמה המחשבות והסיפורים שרצים לנו בראש ניהלו את חיינו ובראו את עולמנו. אנחנו מרגישים עד היו בהם מתח וזוהמה, ועד כמה הם לא באמת הכרחיים עבורנו או קשורים לעצמה של המציאות.
הקדושה נמצאת בדומיה.
וכשם שעלינו העובדים הרוחניים ללמוד להקשיב לאלוקות, לטבע, לנשמה ולזולת, כך יש ללמוד להקשיב לדממה, להשתדל לקלוט את דבר הדממה ולהתהלך אותה.
לפעמים נשאלת אז השאלה, מה הלאה? מה התכלית? לא ייתכן שהתכלית היא רק להיות באין. הצמא לקיום דוחף אותנו בחזרה להתממשות, כלומר בחזרה לדיבור ולסיפור. כמו אלוהים שברא את העולם ואת הצורה מלכתחילה מתוך השקט, גם אנו שואפים לבריאה מחדש ולהתממשות.
לעיתים ההתממשות הזאת נדחפת מתוך מתח מעיק, שככל שאנחנו נכנסים למדיטציה אנחנו קולטים את חוסר הממשות שלו, איננו צריכים אותו יותר וממילא הוא כבר אינו יכול להופיע מתוך עצמו.
אולם ההוויה הטהורה אינה מבטלת באמת את פרטי הקיום, אלא להפך. בתוך התודעה הצלולה והגבוהה מופיעים כל הדברים כפי שהם. עבר, הווה ועתיד עדיין ישנם, אלא שהם מתגלים בצורה אחרת; לא כזמנים מחולקים אלא כמקשה אחת שבה כל הוויה מתקיימים כאחד בתוך השקט. האני - התודעה-שבגוף - עדיין קיימת, אלא שהיא לא עושה מעצמה יותר מדי עניין יותר. הפרט האנושי (ה'אני') הוא רק חלק אחד מההתגלמות חסרת-השניות של הריק שבתוך צורה וחומר. מתוך כך הוא יכול לאט לאט לאבד את ההתעקשות שלו, ולאבד את מה שמניע אותנו כל כך הרבה באופן שלילי - כלומר את הפחד.
זוהי תודעת השבת, תודעת היום השביעי, שעליו נאמר " וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג).
יום השבת הוא יום של שביתה, של הפסקה, של כיליון. קודם כל הפסקה של העשייה המארגנת ("מלאכה"), אבל גם של הדיבור המארגן, כפי שאלוהים פסק את הדיבור הבורא שלו ביום השביעי וכפי שגם אנחנו מצווים, " וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" – שלא יהיה דיבורך בשבת כדיבורך בחול (שבת קיג, ב). ובעומקו של דבר גם הפסקה של המחשבה.
לא רק העשייה האנושית פוסקת בשבת, פוסק גם הדיבור האנושי החולי עד ש"בקושי התירו שאילת שלום בשבת", פוסקת הדרך האנושית המורגלת ופוסק הרצון והמרדף אחר המילוי, 'חפצך'. מה שיש שלם וגם מה שחסר ושבור שלם, כמו שאמרו רבותינו 'ראה כל מלאכתך כאילו היא עשויה'. בתוך החלל הריק הזה מתגלים הקדושה, הברכה והעונג.
היום השביעי הוא חמדת הימים, הוא סוף הזמן ולכן הוא מעל הזמן ומחוץ לזמן. " יָמִים יֻצָּרוּ ולא אֶחָד בָּהֶם" (תהילים קלט, טז). משמעות הדבר היא שהוא קיים בכל יום ויום מהזמנים. ימות המעשה הם זמנים המחולקים זה מזה, יום ראשון אינו יום שני וכו'. אך יום השבת איננו יום נוסף בתוך החלוקה הזאת, אלא היום שבו מתגלה שאין בכלל חלוקה, כי כל הזמנים מתקיימים בתוך האין ומכאן מתקיימים כאן באחדות. כלומר, היום השביעי הוא ההקשר והמיכל שבתוכו מתקיימים שאר הימים, ולכן הוא קיים בכולם וכולם מתקיימים בתוכו. העבודה, כמו שכתוב בספר 'שפת אמת', היא לקשור את היום השביעי לכל הימים, לראות בו 'מקןר הברכה' לשאר השבוע. כמו שאומר שמאי הזקן, "מחד בשב לשבתך" (שבת קיט ע"א), כלומר שיש לזכור את יום השבת כבר מיום ראשון, וכך פסק הרמב"ן למעשה.
עם זאת, ישנו יום אחד שמוקדש לכילוי ולתכלית באופן טוטלי, ושאר הימים מביאים את ברכתו לתוך סדר הזמנים.
למילה "ויכולו" שבתחילת היום השביעי בפסוק " וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב, א), משמעות כפולה. מחד הוא מתייחס להשלמת המלאכה, מלשון "כל" וכוליות. אך בה בעת היא גם מעידה על כליונה.
כך גם בלעז, המילה לשלמות, perfect, היא גם המילה למשהו שכבר תם ונגמר.
המילה 'ויכולו' מעידה גם על תכלית. השבת היא תכלית הבריאה, שכן בה כל המלאכה כבר הושלמה, ואין יותר מה לעשות מלבד להיות ולנכוח בקיים המבורך. גם המילה 'תכלית' מעידה על כיליון וסוף הדבר, מכיוון שדבר שהגיע לתכליתו הגיע גם לסיומו, בדומה למילה הלועזית end.
תודעת השביתה מן הקיום יכולה להפגיש אותנו עם התהו הקדמוני, עם הריק האין סופי הקודם לקיום ומאיים לבלוע אותו. או לחלופין היא יכולה להפגיש אותנו עם התכלית, עם הנעימות ועם קדושת הדומיה. בעולם הנפשי ידוע ששבת יכולה להיות יום גבוה של התרוממות, ויכולה גם להיות יום קשה ומשפיל של מפגש עם הלא-כלום.
במה הדבר תלוי? בין היתר, בהכנה. עד כמה העולם שלי נקי ומסודר כשאני בא למפגש עם האין. "מי שטרח בערב שבת, הוא יאכל בשבת" (עבודה זרה ג, א).
מבחינת בסיפור הבריאה, השבת היא חזרה אל המאמר הסתום שלפני תחילת הדיבור הבורא והמארגן של ה', 'בְּרֵאשִׁית... וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ ' (בראשית א, א-ב). פסוקים אלה מעידים על פוטנציאל רוטט חיים המתקיים בתוך חלל ריק ופנוי. הוא אמנם אבי כל קיום ומשמעות שיכולים לבוא אחריו, אבל בו עצמו אין שום קיום ושום משמעות. כל מאמר של אלוקים וכל יום מימי הבריאה נועד לקשט את החלל הזה, להחיות אותו, למלא אותו ולאכלס אותו. בסופו של דבר מגיע היום השביעי, שחוזר אל החלל ואל חוסר העשייה, אך הפעם כשהבריאה כבר מלאה חיים ושכלול.
תכלית הבריאה היא אם כן ביום השביעי, ולא ביום השישי שבו נברא האדם. היום השישי לעומת זה הוא היום העיקרי המוקדש להכנה לשבת. בהתאם לכך, האדם שנברא בו תפקידו לכלול ('לרדות') את כל הבריאה ביחד תחת צלם האלוהים שבו. אולם זוהי רק הכנה לשבת - וביום השבת הבעלות על העולם חוזרת לאלוהים בעצמו.
זהו יום של אי-עשייה, שבו הכול מקודש ובלתי ניתן לנגיעה. כמו בהלכות הקדש – המשמעות של היות דבר-מה 'קדוש' הוא היותו שייך לאלוהים, ולכן נשלל מבעלות וממגע יד אדם, מחוץ לחוקי השוק.
ביום השביעי, הקדושה הזאת מתייחסת לכלל הנברא.
היום השביעי קשור גם לשנה השביעית, שהיא מצוות השמיטה – המצווה לתת גם לארץ ולאדמה את ה"שבת" שלהן, לשבות ממלאכת האדמה ולאפשר לאדמה ולארץ לשוב לבעליהם המקוריים, לאלוהים.
התודעה שבה האדם מכיר בקדושת הבריאה ובאלוהות שבטבע קשורה באופן עמוק עם מדרגת הצומח, עם היכולת לראות את העולם כהוויתו וכפי שברא אותו אלוהים, עולם שהוא גן בעדן ושבו הכול מונח על מקומו ומענג. עולם הצומח, שמעולם לא הייתה לו תודעה נפרדת ואגו, מקשר אותנו לתודעה הזאת.
היום השישי והאדם שנברא בו הם שיא ההכנה לקראת הסוף, הם לא דבר שלם בפני עצמם אלא דבר ההולך ומשתלם ושלכן לא יכול למצוא מנוחה. המנוחה שלו היא בהתכלות – או לחלופין בקבלת השבת.
בספירות, היום השישי מסומל באיבר הזכרי, השואף תמיד קדימה ואינו מגיע להשלמתו. השלמתו היא בחיבור אל הנקבי, כלומר בהכנסתו וקבלתו לממד של סוף. זהו גם הסוד של ברית המילה.
מתוך כך מתגלה שעיקר עבודת ההכנה לשבת היא עבודה הפוכה - עבודה של ניקוי, של השלה. רוחצים את הבית ואת הגוף ואת הבגדים ומשאירים מאחור כל מה שאיננו שייך לתודעת השבת ושלא מאפשר לנו להתקיים בתוכה.
אם הנצח קיים ממילא תמיד בתוך הזמן, מהו הריפוי והעבודה? בעיקר להשיל את כל אותן התודעות והלכלוכים הפנימיים שאינם מאפשרים לראות זאת, שאינם מאפשרים לזמן ולפרט לחוות את עצמם בתוך האחדות טהורה של הדברים. להרפות את שורשי השכחה וההכחשה.
מבחינה פנימית, העבודה עליהם היא בעיקרה לראות אותם כפי שהם, ולהסכים לוותר עליהם, להסכים לסלוח ולשחרר.
שמירת השבת שקיבלו בני ישראל בתורה היא הצרנה והגלמה בפועל של תודעת היום השביעי. שמירתה בדקדוקה ובפרטיה מאפשר לנו יצירת מרחב עבור התודעה הזאת ומתוך כך גילום שלה בפועל.
אומרים שהיום השביעי קשור לאלף השביעי, העידן העתידי שבו המלאכה האנושית תשבות, העולם המוכר לנו יושמד והצדיקים ירחפו על פני המים (סנהדרין צז, א).
ואומרים שאנחנו כעת בסוף האלף השישי, המסמל את היום השישי ואת שיא ההכנות לשבת.
האלף השביעי הוא גם השמיטה הגדולה, סוף עידן ההתערבות האנושית בטבע, וחזרתו של הטבע למקורו או לכליונו. המהלך הגדול שאנחנו רואים עכשיו למול עינינו במשבר האקלים ובתגובות התרבותיות אליו, למרות שהוא מהלך גדול שחורג מגבולו של עם ישראל, ניתן להבנה מעמיקה לאור סודות אלו שבתורת ישראל.
באופן אישי אני לא בטוח בלוח השנה שלנו ולא הייתי קובע למאורע הזה תאריך. אבל כן מסתבר שהעולם יגיע לשם, למקום שבו לא נמשיך לעשות כלום כי כבר לא יהיה מה או צורך לעשות, ונחיה במציאות מתוך קדושת הדומיה. וזה יכול להחוות כחורבן או כימות המשיח - תלוי בהכנה, ברמת החיבור לתודעה. התודעה הזאת זמינה עבורנו תמיד כאמור גם בתוך הזמנים, ואנחנו נקראים לאמן אותה - כמו בהלכה להוסיף מהקודש על החול, ולקבל את השבת עוד לפני זמנה.
