הרב אברהם יצחק הכהן קוק היה מגדולי הפילוסופים והמיסטיקנים ביהדות המודרנית, ומתווה דרכה של הדתיות הלאומית עד היום.
הרב קוק הסתלק לגנזי מרומים לפני כמעט תשעים שנה.
מה הוא הותיר אחריו?
בג' אלול האחרון, יום ההילולה של הרב, מצאתי את עצמי בכינוס של תנועת "לכתחילה" לתורה ישראלית ולחידוש ההלכה, דן עם אנשים יקרים ורמי-מעלה על שאלה שרבים כיום דשים בה: האם תורת הרב קוק עדיין רלוונטית לדורנו?
אלא שאני באופן אישי לא רואה בכך בכלל שאלה.
אני לא רואה בתורת הראי"ה תורה סדורה ודברים חתומים, אלא שאיפה, בקשה וקריאה להסתכלות אחרת על העולם, מתוך אספקלריא של שירה. אם תרצו, תורת הרב קוק כולה תפילות, והוא קיים את עצת רבינו "לעשות מהתורות תפילות" וככה נולדו הפיסקאות שהרכיבו אח"כ את תורת הרב קוק.
תורת הרב קוק היא רצון ובקשה ושאיפה ותשוקה לגאולה, גאולה של כל הממדים שבמציאות, שפירושה יציאה ממסגר וקטנות ועיוורות ועוני אל המרחב הראוי להם לפי עצמיותם האלוהית. תפילה לעולם של אמת, שהוא עולם שבו הדברים מבוררים ואחודים - אך מכיוון שהעולם בפועל מלא קרעים, שאיפה כזאת לאמת חייבת להוביל לחשיבה דינאמית ואבולוציונית וחוזה-פני-עתיד של אחדות ההפכים. זאת בתנאי שהאמת המבוקשת אינה האמת או הטובה האישית והמגזרית שלי, אלא האמת כשלעצמה שהיא האמת עבור הכול.
בנפש הרב התלכדו ההפכים. מצד אחד הוא היה אדם רגיש ואינגלנט ומבין שהסתכל בעולם שמסביבו וראה את המצב שלו ולא הבין. אצלו הסתירה העיקרית הייתה בין עולם מסורתי דתי רב-דורות וישן לבין הטיפוס החדש שעלה וצץ, החילוני החלוצי החי שבשום אופן לא יכול היה לראות בו דבר שלילי בלבד או מנותק מרוח ישראל וגם לא משהו שניתן להכיל בתוכה. כך גם לגבי הפיתוחים המדעיים והרוחניים השונים של המאה ה-19, וכו'. כל זה לא הוביל להתעלמות ולהסתגרות, אלא למבוכה, תהייה ורצון להעמיק. זאת, יחד עם התכונה השניה שבנפשו , שהיא האופטימיות, החיוביות, האמונה והתקווה, תכונות שירש כנראה מנפשו המיוחדת ושהובילו גם לאותו אופטימיזם מטפיזי קוסמי שקשה להתמודד איתו בכתביו, אך שאצל הרב קוק הם לא קביעה דוגמטית אלא חוויית חיים פנימית-מיסטית בתודעה אחרת. המבוכה ושינוי ההפכים, "הקרע בנפשו" של כל אדם וגם של הרב קוק, ביחד עם האופטימיות הפשוטה, התקווה והאמונה שאפשר לתקן ושהדבר פשוט וראוי שהרי הכול טוב וישר כל כך, הובילו לתהליך ספירלי ואין סופי של התכת מחשבות זו בזו ויצירת צירופים חדשים בכל פעם על מנת לענות עליהם, בתהליך הולך ועולה, מזדכך ומתפתח.
זאת החוויה בקריאת ה"שמונה קבצים", כתבי הרב קוק כפי שכתב אותם הוא ולא כפי שנערכו על ידי תלמידיו. כל פיסקה היא אמירה וקביעה, לא תהייה, שאלה או משא-ומתן; אבל בקריאה רצופה אפשר לראות שיש סך מסוים של שאלות שהרב קוק מנסה לענות עליהן ושהן מנסרות בנפשו, ושכל פיסקה היא תשובה לשאלות האלה מזווית אחרת. בפראפרזה על הבדיחה המפורסמת על האברבנאל, שכתב באריכות את השאלות שלו על פרשת השבוע ורק אח"כ את התשובות, כך שאדם יכול להירדם או להתייאש ולהישאר רק עם השאלות - הראי"ה כנראה מתוך החיוביות שלו והרצון לגעת בדברים הטובים והמבוררים ולא בתהומות התהו שהולידו אותם, כתב לנו רק תשובות.
זאת מבלי לסתור את הממד החזיוני הנבואי שבפסקאותיו, שלדעתי מתיישב אחד לאחד עם התיאור הזה שכן התובנה המגיעה והמיישבת אינה "רעיון" יצירתי אנושי מנותק אלא התובנה האנושית היא גילוי של אור אלוהי עם כל יצירתיותה גם יחד, "משא חזון יום יום".
זהו תיאור משוער של התהוות הכתבים, אולם הוא מתאים אחד לאחד גם לתיאור הקוסמי של הרב קוק של המציאות ולתיאור הפרסונלי שלו של עבודת האדם וחייו - התפתחות מתמדת, מתוך איחוד של ערכים שונים, כאשר כל זווית מבט היא נכונה וערכה נבחן לפי ערך האמת שבה גם אם קיימות אמיתות נוספות וזווית מבט אחרת, כאשר בעומק הכול הוא גילוי וביטוי שוטף ודינמי של האחד.
אם כן הוא, תורת הרב קוק מעולם לא נועדה להיות תורה חתומה של "כזה ראה וקדש". היא נועדה להעלות את המציאות, ולכל היותר לקרוא לנו לצאת בעקבותיו. גם אם חלק ממחשבותיו אינן נכונות, זה לא נוגע לשאלת הרלוונטיות של משנת הרב, שנמצאת בעצמה בהתפתחות מתמדת. חוסר רלוונטיות של משנת הרב תהיה אם נפסיק לשאוף לטוב או להאמין באפשרות שלו.
אולם עדיין עלינו לשאול אם הפרדיגמה והשיטה שדרכה ניסה הרב זצ"ל לפתור בעיות אלה אכן "עובדת". אם לא, ייתכן שנידרש לשכלול אותה או להחליף אותה בפרדגימה אחרת. אבל כל עוד אנחנו באותה השאיפה לענות על אותם השאלות, זהו אותו פרויקט.
תורת הרב קוק לא חדלה להיות רלוונטית, כי היא מעולם לא הייתה רלוונטית, בודאי שלא בדור שלו וגם לא בדורות שאחר כך. זאת משום שהיא חותרת פני עתיד. היא מביאה ציפייה לעולם אחר, שלא התממש ושלא יכול היה להתממש בכלים הצרים של תקופתו. הרב חרל'פ התנסח פעם האופן אזוטרי שרק אחרי שבע דורות של תורת הרב קוק היא באמת תובן ותופנם במלאות. אנחנו עכשיו עומדים רק בתחילת הדור הרביעי...
בעיניי, עיקרה של תורת הרב היא בקריאה להסתכלות עליונה, כמו בשורתו המפורסמת "בן אדם עלה למעלה עלה". כך הוא ניסוח בעצמו (בציטוט לא מדויק מהזיכרון): התפתחות ועלייה של האדם, בשכלו, במוסרו וברוחו - זוהי עיקר מגמתנו. לעניות דעתי הקריאה הזאת היא המקור והתוצר של תורת האלוהות והאחדות הכוללת המיוחדת שהיא הבסיס הרעיוני לכל תורתו והקריאה המהפכנית שלו. וזה גם המקור ושל אחדות ההפכים, ומכאן להכשרה של הציונות והמודרנה ועוד ועוד. אפשר לבנות ואכן בנו ציונות דתית או אורתודוכסיה מודרנית גם ללא היסודות הללו. תורת הרב קוק בעיניי חורגת בהרבה מעבר לסכים האלה, וחורגת גם מעבר לגבול ישראל ואפילו מעבר לגבול האנושות. יש בה קריאה, ציפייה וחילול של סוג אחר של אדם, סוג אחר של תודעה ושל היות במציאות שהיא שיא של פוטנציאל אנושי שכרגע רובנו לא יכולים בכלל להבין אותו.
עלייה זו אינה קורית לאדם הפרטי לבדו. היא קורית בהיפתחות שלו אל האלוהות ואל מכלול ההוויה; ההוויה כולה מתעלה, וחלק מההתעלות של היחיד היא פתיחה אל החיבור שלו לכולה, כשם שחלק ממנה היא ההכרה הפנימית הרזית והעמוקה בהשפעה ובתרומה של המעשים שלו להתעלות של כללות ההוויה.
התפתחות זו של בן האנוש אל השיאים האפשריים לו, שבכתבי הראי"ה איננה רק קריאת כיוון אלא יש לה דוגמאות וסימנים הבאים לידי ביטוי דרך כתיבותיו, אינה אלא חזרה אל הטבע המקורי שלנו, הקיים בפשטות ובדממה, השיבה אל העצמיות ואל קרבת אלוהים שלפני ההורדה. היא גם העתיד שלנו, והיא מה שראוי לנו שכל עוד איננו בו אנחנו סובלים דיכוי והיחלשות גם אם איננו מודעים לה. הבשורה של הראי"ה היא הבשורה שחוויתי כשנפתחתי לרוחות ה"עידן החדש".
הרוח הטהורה עומדת מעל כל עם וטקס, מעל כל אירוע היסטורי ומגזר, מעל כל יכולת ביטוי ומילה, ולא מכיוון שהיא לא נוכחת - היא נוכחת ביותר ובמלוא העוצמה. הנוכחות שלה באה לידי ביטוי בתקווה, בשירה, בתפילה להתפתחות המציאות והליפרמות של כל המיצרים ולביטוי של כל הקולות ושל כל מה שהיה כבול, בהתפתחות האישית אל השירה והאור והתיקשורת ויציאה מגבולות האגו הרציונליים, בהבטה בתהליכים עולמיים ואקטואליים ממקום גבוה יותר שרואה אותם כתהליכים בשירות האור, בשיבה לטבע הדומם שהכול בו מלא שכינה ואלוקות, בקבלת כל כוחות החיים וריפוי.
היום, כשיש לנו יכולת גרעינית להשמיד את עצמנו וכשאנחנו אכן מזיקים לסביבה הגאולוגית ולעצמנו, ואילו רמת התודעה האנושית נמצאת בטיקטוק (במישור הפרט) או בטוקבקים אלימים (בפוליטיקה העולמית), אנחנו רחוקים מזה מאי פעם וזקוקים לזה מאי פעם. היום ניתן יותר מאשר בתקופת הרב להבין שחסרון התודעה הזאת בעולם איננו רק חסרון שלמות, אלא סכנה של ממש לקיומנו החברתי, ההכרתי ואף ההישרדותי.
אולם האם ניתן באמת להחזיק באחדות הכוללת, ברוח הטהורה, בדממה שאין בה מילה?
גם מי שמסוגל לזה בינו לבין עצמו או בעיתות חסד, קשה מאוד לנהל מתוך תודעה זו שיח תקשורתי במישור החברתי - וכן במישור ההלכתי. אלו קשורים לתודעת הנפרדות. ואולי לכן בין היתר לדעתי המפעל של הרב קוק לא הביא כ"כ להתחדשות הלכתית.
גם תלמידי הרב קוק הלומדים את תורתו נוטים לחקור אותה, לנתח אותה, או לנסות ליישם אותה למעשה או לחנך עליה דרך הכלים והשפה הישנים. נדיר שהם נמצאים באותה ההסתכלות העליונה. אנחנו נותנים לאותיות, למילים ולמחשבות הקצובות לבלוע אותנו, וממשיכים לחשוב ולחיות את חיינו מתוך תודעה רציונלית סגורה, וחווים את עצמנו ואת המציאות כ"גרגירים מפורדים".
כך גם לגבי תרבות העידן החדש; ככל שאני מתמיד בה אני נוכח לדעת שקשה ואולי בלתי אפשרי לחיות שמה בפועל. בפועל, היומיום הוא היומיום והוא דורש את שלו. כל רעיון גדול וכל הגות רוח גדולה נמדדים בסופו של דבר באדם שהם יוצרים ומאפשרים, ביכולת לחיות אותם בגוף. התובנות האלה, הטהורות הניו-אייגי'ות, לא יכולות לבוא לידי ביטוי חברתי ומעשי או דתי וטקסי מושכל, מתמשך ומאורגן, לפחות לא בעולם שלנו (ואולי גם לא בכלל). בהיעדר מסורת, הן אינן יוצרות שיחה אינטר-טקסטואלית מתמשכת אלא אמירות העומדות בהווה בלבד, ומכאן נטולות הקשר ושטחיות. בגינוי של חוש הביקורת, ובדחייה בפועל של המתודה המדעית ושל חשיבה חברתית רציונלית, אנחנו נותרים בשטחיות או לחלופין מפתחים תיאוריות קונספירציה שאין להן שחר או מדברים בעד שלום וחופש שאינם אלא אנרכיה ועירום. בהדגשה מובלטת של ה"אני" ושל האימננטי על חשבון החוק והטרנסצנדנטי, על חשבון הפער כלומר על חשבון הזולת והמציאות הרציונלית וההקשר, אנחנו נופלים לנרקסיזם שנדמה לו שהוא המפותח רגשית. גם תורת הרב קוק (לפחות בשטחיותה) נופלת במקומות דומים גם אם בעוצמה שונה. חוסר הנכונות להכיר במציאות הנפרדת, ברע, בקיומו של רע ממשי היסטורי או יומיומי שאי אפשר מיד לבטלו כחלק מהטוב, ב"אני" ובזולת שאיננו רק חלקים מהאחדות הכוללת אלא "אחרות" ממשית, בטרנסצנדציה האלוהית ובאופיו העצמאי של ה' שלא תמיד מסתדר לנו עם התבניות, באווירה ובאמירה השונה של התורה והמסורת שלא תמיד עולים בקנה אחד עם רוחו זו של הרב קוק, היא חלק מהסיבה שלאנשים היום קשה עם תורתו.
אם נודה על האמת, התורה איננה אך ורק האחדות הכוללת. היא מעבר לכך, היא תורת ההתגלות. היא מצליחה לחבר שמים וארץ, אידאות ורעיונות גבוהים עם מעשים פרקטיים ויומיומיים, בכל מישורי החיים. זה מה שהדת והמסורת נתנו לי שלא יכול היה לתת הניו-אייג'. בסופו של דבר, בכל הרוח הגבוהה והחיבור למכלול ההוויה והתקווה עבור מכלול האנושות, לא ידעתי מה לעשות בבוקר. התורה נותנת לנו מצוות מעשיות וכלים ממשיים לחבר את הרוח והחומר, ולהביא לכאן את הנוכחות האלוהית. כמו כן, היא מדגישה את הפן המסורתי של השיח הבין-דורי ואת הממד האתי החברתי והבין-אישי, שהם ממדים של תיקשורת והקשר. רק בתוך מסגרת שכזאת, טקסטואלית, יכולה לצמוח חכמה ומילים שמפריחות את הרוח ולא מותירות אותה באילמות הראשונית.
יש מי שיראה בכך ירידה או התפשרות, "סיפור" על א-ל פרסונלי ועל יחסים פולחניים בין-אישיים שנועד להתאים את האמת הפנתאיסטית המוחלטת לכלי יכולותינו האנושיים. "אי אפשר" לחיות ללא מסורת, "אי אפשר" לחיות ללא יחסים, אולם זוהי אינה האמת המוחלטת האונטולוגית או המוסרית, ואילו היה אפשר היינו עושים.
תפיסה כזאת נובעת מתוך שילוב של קריאה שטחית של התורה כתורה אנושית, יחד עם האפיסטמולוגיה הרווחת היום במזרח ובמערב, ששונה מההשקפה העברית. לפי אפיסטמולוגיות אלו, ההכרה והשפה הן חציצה והלבשה על העולם שמאפשרות לאדם לגשת אליו אבל גם מנתקות אותו ממנו. במזרח, צורה ו שֵם הם צעיף האשליה, ולמעשה המציאות כולה היא מכלול אחד של תודעה חסרת מושאים. במערב, העולם הוא עצם פיזי הקיים בשניות לתודעה, שהתודעה מנסה לפענח ולרשום אותו אבל היא מחומר אחר לגמרי ממנו. ואילו בהשקפה העברית, המילים והאותיות הם כוח וחיים ממש והם מחוללות ובוראות עולמות. מילות התורה, לפי זה, אינן סיפורים שמכסים על האלוהות אלא הם ההתגלות והנתינה של אלוהים את עצמו ממש.
בהשקפה המיסטית הלא-יהודית, האלוהות היא כלליות גמורה והפשטה מוחלטת, ים האינסוף - האחד האפלטוני. אולם קיים מה שהוא מעבר לאינסופיות הזאת, שהוא מקור החיים, מקור האמת, העצמוּת האלוהית, שאיננה הפשטה כי אם קיום. היכולת של התורה להתבטא גם בעולם החומר וגם בעולם הרוח ולאחד ביניהם, נובעת מכך שהמקור שלה הוא מקור האמת, הכוללת את כל מה שאכן הוא מציאות.
התפיסה האחדותית המיסטית המזרחית והאפלטונית נובעת מתודעה של רוח המנותקת מחומר. האחדות המוחלטת היא ההקצנה הטוטלית שלה. בעוד שבפועל במציאות דברים אינם עובדים ככה, והמושגים האלה אינם מתארים נכונה את המציאות או את החוויה האנושית. היא גשטאלט שבו החומר נתון תמיד בצורה ואין צורה בלי חומר. היחסי והמוחלט, הנעלם והגלוי תמיד באים לידי ביטוי זה בתוך זה.
וכאן לעניות דעתי שינוי הפרדגימה הנדרשת.
לא ניתן לחיות או למצוא את אחדות ההפכים או את גאולת העולם מתוך תודעת אחדות בלבד. הסוד נתון לעניות דעתי בתודעה פרדוקסלית, בהכרה המאחדת את האחדות והנפרדות, במקום שרואה ביחד את הרפואה והכאב ושבו עץ החיים ועץ הדעת צומחים מאותו השורש.
באחת מאיגרותיו מתאר הרב קוק את תודעת האחדות כמה שהיינו קוראים לו היום אולי "גל": כל פרטי הקיום עדיין נמצאים במקומם, אבל הם אינם ישים נפרדים זה מזה אלא ביטויים של אותו הרצף. תודעת הנפרדות לעומת זאת היא כשכל יש קיים קודם כל בפני עצמו ורק נמצא באינרקציה ומפעיל כוח על אחרים, כלומר תודעת חלקיק. והנה התודעות האלה אשר מוציאות זו את זו ואשר אינן יכולות לשכון בקנה אחד מקיימות ביניהם אחדות פרדוקסלית. כל תופעה היא גל וחלקיק לחלוטין, במישור הקוונטי היא שניהם גם יחד. האינסוף חסר הצורה באה לידי ביטוי בכל צורה, והצורה היא בעצמה האינסוף שהוא הצורה, וגם איננה.
התורה נמצאת בבין-לבין, במרחב שבין אלוהים לאדם, שהוא מרחב שפתי ומרחב של תיקשורת. ממילא האמירות שלה הן יחסיות ולא מוחלטות. יש מי שיראה במרחב התיקשורת הזה זיוף או ירידה, "סיפור" ותו לא. יש מי שיראה דווקא בו את יכולת ההבאה לידי ביטוי של החיים ואת המרחב הרזי והדומם של "שכינה ביניהם".
בהקשר שלנו, החלקיות של החיים, חוסר הידיעה, האפשרות שקיים רוע שאיננו יכולים לפרש או להכיל, הקטנות והיכולת לראות את האחר, האנושיות ברכותה, אינן דבר שונה או דחוי בפני הרוח הגדולה והאור ושאיפות התיקון. הם שנים הבאים כאחד.
תודעה שמאנית ותודעה רזית הן כאלה. הדברים הם הדברים עצמם, והם גם רמז הנמשך עד לאופק בלתי נראה של משהו חי ועמוק ודרמטי שהוא מעבר להם. בקצהם הם מגיעים אל לב ההוויה. אבל הם אינם מתנתקים מהקונקרטי והנתון לחושים. לא כל שכן שאינם מתנתקים מהכאב, שהוא המקור של התפילה, מכיוון שהמטרה שלהם היא לעבוד ולתקן.
ייתכן שבלימוד המדוקדק של תורת הסוד ושל מערכת העולם שבה והתפיסה שהיא מכוננת, בלימוד של המקרא מתוך תודעת "עץ חיים" של התבוננות ובלימוד של מקורות ההלכה בצורה חדשה שיש לחפש אחריה, ביחד עם שמירה על לב פתוח ועל ראש רואה וחושב ועל רוח שואפת, תימצא הדרך.
אולי בכך נפתח פתח למחשבות חדשות. ואולי עוד נצטרך לחקור ולחפש.
כך או אחרת, נמשיך לפעום עם ליבו של הראי"ה ועם לב כל צדיקי הדורות, ונבקש גאולה, תיקון, היחלצות מהמיצר ויציאה לחיים אלוהיים אנושיים ראויים, ונעשה כל מה שביכולתנו בשביל זה.
עלו למעלה, עלו!
נחנו עולים
ג אלול תשפ"ד
